Write Stories

Itamar Reches

גבריאל שלה

הילדים של משפחת ברגמן עושים המון רעש בשבת בבוקר. אחר כך, האמא מושיבה אותם לאכול צהריים, ואז הם כבר נרגעים, מתמלאים באוכל והולכים לישון. בית הקרקע שלהם המרוחק יחסית משאר הבתים באזור שלנו במושב הוא יפה מפעם. היום יש שם כבר ערסל בין שתי עצים, האבא הקירח נרדם שם עם ספר ומשקפיים על העיניים. לפעמים הוא נופל על הדשא, קם ומסתכל שאף אחד לא ראה והולך לישון כנראה, בפנים. גם בחורף זה ככה, לא פעם התעורר מגשם שהתחיל לרדת, נבהל ונפל ממנו, וחצי פניו נמלאו בבוץ. הם חדשים כאן יחסית, מעולם לא דיברתי איתם חוץ ממחוות שלום וחג שמח. קשה לי להביט בבית הזה, כשאני מביט בו אני נזכר שמגברת מיכאלוביץ’ כמעט לא נותר דבר. ביתה מלפני כן היה נראה שונה לגמרי; חלונותיו אטומים, הוא איננו שופץ כשאר הבתים, ותמיד מלא בריח הטחב העולה מרצפת העץ הישנה. כילדים מעולם לא שמענו דבר אודותיו, דבר אודות מי שגר בו. היינו מסתתרים ומסתכלים על הבית במשך שעות, ובכל פעם שהיה נשמע קול מסוים, גם אם אינו היה קשור בבית, היינו בורחים בבהלה מהמקום. בכל פעם שהיה נשמע ממנו צליל ולו הקטן ביותר – חריקת דלת חלודה, עיתון המונח על שולחן המרפסת הפתוחה שדפיו עפים ברוח, מגבת הנופלת מחבל התלייה, ישר אירוע זה היה הופך לאפל ומסתורי, מכושף, קשור בכוחות הרוע של העולם, קשור בזעמה או בכל הלוך רוח אחר של הגברת. רק פעמים בודדות ראינו אותה, בימי שבת, קוראת עיתון. תהינו מה היא שותה; האם זה שיקוי, או רק קפה, או דם של חיות ובעיקר עטלפים. כשהנידה את ראשה היה זה סימן ברור, היא הבינה שאנחנו מרגלים.

בימים מאוחרים יותר ננטשו הפחדים ונותרה רק המסתוריות סביב אותו בית והגברת בו. הוא נשאר עומד במקומו, שומר על מרחקו, מקולל ובודד. כל האמונות התפלות ששטפו את דמיוננו התייבשו, התנקזו אל הים מלא המחשבות הילדותיות שנטשנו.

יום אחד הגיע הידיעה על מותה. אל הלווייתה הגיעו כעשרים איש, אולי פחות. אחד מהם מסתבר, גבר גבוה ומעט מזוקן, עיניו מלוכסנות מעט ואפו מחודד, היה בנה. הוא נמנע מלדבר עם רוב האנשים שהגיעו, אך התחייב למעט פטפוטים מנומסים עם אחדים מהם, כך היה נראה.

ביתה היה קטן בהרבה מכפי שדמיינתי, שכן, מבחוץ ככל בתי המושב הוא נראה גדול. כאן רצפת העץ הישנה והאור הכתום החלוש השיבו אלי, כחיה מתה המגיעה לשפת הים מעומקו, את אותה רתיעה מפני הבית המכושף שבו חוקי העולם מתכופפים ומתעוותים. ראיתי אותה יושבת במרכז הטרקלין, על הכיסא הגדול, שהיה ליד ספה הצמודה לקיר ומתנדנדת. רק זאת יכולתי לתאר אותה עושה. מתנדנדת ותולה כביסה, שכן מפעם לפעם כשהבטנו בבית ראינו שהבגדים שהיו תלויים על חבל היו משתנים. אז האמנו שהיא החליפה אותם בכוח המחשבה.

רק ימים אחדים עברו ושוב ראיתי את בנה, מחליף דברים עם מספר אנשים, כולם עטו חליפות מהודרות ומדויקות, חוץ ממנו, שחליפתו הייתה גדולה ומרושלת במעט. לא יכולתי להסביר את ערגתי לדבר אתו.

רק כשעזבו שאר האנשים את המקום הוא נשאר ושתה קפה במרפסת, באותו כיסא שישבה אז גברת מיכאלוביץ’, על אותו שולחן עץ מול עיתון שבטח נשאר מימיה האחרונים, ובאותו רגע, בין קיפאון ולחץ מאותה דמות היושבת שם, החולקת את אותו מסתורין עם אמו, לבין אותה ערגה עזה, החלטתי ללכת לכיוונו.

“שלום…” אמרתי ברעידה קלה, “אני דייר במושב, אני גר כאן, ממש ממול…” והצבעתי על המיקום המרוחק, “רציתי לשתף אותך בתנחומיי…” – “תודה רבה” אמר והחווה את ידו וקד קלות עם ראשו. “אתה… אתה בנה היחיד של המנוחה?”, הוא נראה מרוכז ברגע ובכוס הקפה שלו, ואני חשתי כמטרד. “למנוחה אין ילדים חיים. שלושתם מתו.” – “מה זאת אומרת? סליחה, אכפת לך אם אתיישב?” – והוא החווה בידו שוב אל כיסא העץ שבעבר ישבו בו רוחות הרפאים שאיתם סעדה גברת מיכאלוביץ’ – “אתה לא הבן שלה?” – הוא לגם מכוס הקפה באיטיות, הניח אותה ונאנח קלות – “לא. אני הייתי האדם הכי קרוב אליה בשנותיה האחרונות, אבל אני לא בנה. למעשה..” והוא עצר לחשוב לרגע “הכרתי אותה במקרה. אחי הוא רופא והיא הזמינה אותו במיוחד כדי שיטפל בה. באחת הפעמים הגעתי אתו, לא הייתי קשור. הגענו בצהריים ואחרי שטיפל בה היה צריך לסיים כמה דברים. אבל משהו בה עניין אותי, היא הייתה זקנה יפה, עיניים כחולות כאלה, ושיער לבן שהיה מהודק לאחור, והפנים שלה היו כל כך עדינות. היה נראה שהתרופה היחידה שהיא צריכה היא בני אדם, הכל היה מת ושקט בבית. היא עניינה אותי מאוד, נשארתי לדבר איתה, ובלי ששמתי לב היה כבר לילה. מאותו יום הייתי מבקר אותה, למרות שהנסיעה רחוקה לי. הייתי מביא לה פרחים, היא אהבה וורדים מאוד. לאט-לאט הרגשתי שאני נותן לה סיבה לחיות, שהיא תלויה בי. היא סיפרה לי הכל, ואני הרגשתי מחויב אליה אתה מבין, היא הפכה להיות סוג של אמא שלי. אבל.. אה.. כן, היה לה קשה. אתה רוצה להאמין שהזיקנה פוטרת אותך מכל מיני בעיות מהעבר. לא אצלה.” אמר בנחישות – “הייתה פעם אחת… נכנסתי וראיתי אגרטלים שבורים על הרצפה ושמעתי אותה בחדר הסמוך לסלון שבה היא ישנה, היא זרקה את כל הבגדים מהארון, העיפה את ארונית הספרים שעמדה לצד הקירות. היה לה קשה.” – והוא הפסיק לרגע – “טוב…” אמר ותפח על ידיות הכיסא – “אני צריך ללכת, תודה רבה שבאת ובהצלחה” והוא הסתובב ונבלע לתוך הבית.

                                                          ***

זה כבר שבועות רצופים שהוא מגיע תכופות לדירה ואנחנו מנהלים שיחות, לא אחת על גברת מיכאלוביץ’. נדמה כאילו במשך שנים חיפש אדם שיוכל לפרוק עליו את עול יחסיו עם הזקנה. “תשמע, היא נולדה למשפחה אמידה והתחתנה עם עורך דין צעיר מיושב. הם היו מאוהבים, אבל איך היא אמרה, היא הרגישה שזה לא אמיתי, השידוך בין בני עשירים. לאט-לאט הוא נבלע לעולם העבודה, עבד המון שעות ובעיקר נהיה.. עצבני הרבה יותר. זה התחיל בחוסר סובלנות כלפיה, תבין, היא הייתה ילדה טובה, לא רעשנית במיוחד, לא הכירה הרבה מהחיים אז, תמימה. לאט לאט היה מתפרץ עליה ומשפיל אותה, במקביל היא נכנסה להריון עם בנה הראשון, גבריאל. עד אמצע ההיריון הוא כבר התחיל להרביץ לה. היא לא סיפרה להוריה, רק אמרה שיחסיהם החמירו, היא רצתה להיפרד בשלב הזה. הוא הבטיח שישתפר וככה באמת היה. ארבע שנים מאוחר יותר היא נכנסה להיריון, ואז שוב התחילה החמרה ביחסים. הוא התחיל לקרוס כלכלית ולא הסכים לקבל אגורה מההורים שלו. הוא חזר להרביץ לה, היה שובר דברים בבית, זה היה בא בהתקפים לפעמים אפילו של ימים שתבין! היא ילדה תאומים, הם לא ידעו שייוולדו שני ילדים, ואז אה… כן, הוא ברח והשאיר אותה עם החובות שלו ושלושה ילדיה, לא לפני שהוא פיצץ אותה עוד פעם נוספת. ההורים עזרו כמה שיכלו, השקיעו הרבה כספים בבנם הבחור שעדיין לא, איך נאמר, הניב פירות באותו זמן. אבל הוא כן הצליח, אגב, בהמשך.” כעת עצר לחשוב לרגע קצר וחזר – “התקופה הזאת שברה אותה, בדיעבד לפי מה שהיא מתארת היא חוותה תחושות דחייה עצומות מהתאומים, היא לא קראה להם בשם בתקופה הראשונה, אבל את גבריאל היא אהבה יותר מהכל. היא שנאה אותם, שנאה להיות אמא שלהם, הם נכפו עליה אתה מבין. רק את גבריאל היא אהבה. היא התחילה לעבוד כמה שעות ביום, אחרי זה הייתה זקוקה לכסף הרבה יותר, הילדים וכל זה, טיטולים, אוכל… עברה מעבודות מזדמנות, בדרך כלל במסעדות, לפעמים הייתה מנקה בתים. היא שכרה מישהי שתעשה את העבודה בשבילה, אז גבריאל היה כבר בן חמש וחצי. היא הייתה לוקחת אותו לעבודה שלה וככה חוסכת וגם מבלה איתו, שהוא היחיד שעשה לה טוב באותם זמנים. כשגדל היא השקיעה רק בו, התאומים הוזנחו כמעט לגמרי. הוא התגלה כמחונן והיא שלחה אותו לעשות תואר במתמטיקה כבר בגיל חמש-עשרה, למרות שמאוחר יותר הוא התחיל ללמוד עריכת דין. גם התאומים היו חכמים מאוד היא אומרת, אבל התחילו לעשות בעיות בגיל צעיר, אחיהם הגדול לא היה בבית לעזור לאפס אותם מה שנקרא, ומהר מאוד כבר התחיל את התואר השני באוניברסיטה רצינית ועזב את הבית. היא לא ראתה אותו חודשים ופתאום הייתה צריכה להתחיל להתייחס לתאומים. אבל היא המשיכה בשלה, ובאותה תקופה התחילו אצלה אותם התקפים שהיו לאביהם, היא לא סבלה אותם. באחת הפעמים היא לקחה כיסא ושברה אותו על הרצפה. טומי, אחד מהתאומים ברח מהבית, רץ למקום לא ידוע. היא השקיפה עליו מהחלון, בכל זאת דאגה לו קצת, אולי אפילו התחרטה. אבל בשנייה שהוא הגיע לכביש דרסה אותו מכונית, העיפה אותו לקיבינימט. לא היה לו סיכוי לשרוד יותר מיום בטיפול נמרץ. אבל היא אומרת שהוא היה יפה תואר, יותר ממיכאל תאומו. ‘הוא היה טהור בפניו, שיער חלק ועיניים כחולות. אולי הוא היה יכול להיות היום שחקן קולנוע עם כל מה שעוללתי לו’ היא אמרה לי פעם.”.

***

גברת מיכאלוביץ’, הדייר ממול שאפילו לא שאלתי לשמו, הבית המפחיד. באותם ימים לא יכולתי להתעסק בדבר אחר חוץ מהמחשבה על חייה. בנה החורג לא היה פה כבר הרבה זמן.

אני חושב על גבריאל, שחזר הביתה אחרי מות אחיו, פרש באמצע התואר והתחיל לעזור לאמו ואחיו במשק הבית.

“המצב היה ככה כמה שנים. אגב” – פנה אלי כאילו התעורר – “אתה רוצה לשתות משהו? אני אף פעם לא מציע לך.”  ואני סירבתי למשקה. “בקיצור, הם חיו ככה שנים. ההורים שלה מתו כמעט ביחד. היא לקחה את זה קשה, את המיתה השנייה פחות, ואני לא זוכר מי מת קודם. בקושי נשאר להם כסף במותם. הימים האפורים האלו עברו ביעף… ואז מיכאל חלה בשפעת שנהייתה חריפה יותר ויותר, הם לא יכלו לממן רופא, ועד שהצליחו לעשות זאת המצב היה חמור מדי. היא הגיבה למוות שלו באדישות, כאילו זה היה מובן מאליו. רק שמאותו זמן היא הפסיקה לדבר. השנים עברו וגבריאל הבין שהוא חייב לחזור ללמוד, במקביל יעבוד וישלח לה כסף. הוא דאג לבקר אותה המון. באותם זמנים היא אמנם הייתה רחוקה ממנו והיה לה קשה עם זה, אבל היא התיידדה מחדש עם חברת ילדות שלה רחל, שגם איתה דיברתי עליה המון. אפילו אתה יודע מה, רחל סיפרה לי יותר ממה שאני יודע היום. אבל תאמין לי.. איך היא אהבה את גבריאל. רק שיבחה אותו. היא אהבה אותו אהבת אמת.. פשש..” נאנח קלות. “לא הכרתי אותו. אבל בגללו הלכתי ללמוד עריכת דין. זה מה שהוא החליט ללמוד אחרי שעזב. ‘הוא היה אדם חד. חד וחלק. הוא הבין אנשים. הוא ידע מה הם חושבים! בגלל זה הוא הצליח..’ אמרה לי פעם אחת.” והוא חזר על המשפט בעצבנות ובחוסר נוחות – “והיא הייתה חוזרת על משפטים כאלו כל הזמן הרי! חשבתי לעצמי איך הוא מצליח להיות כל כך טוב, הוא הצליח בטירוף ומהר גם! מה אני אגיד לך.. הוא רדף אותי במובנים מסוימים. תמיד היא דיברה עליו.” ואני דמיינתי אותה אומרת בקולה האיטי ‘הוא-היה-מצליח-עם-נשים… לא ראית דבר כזה!’. “כמה היא העריצה אותו” חזר לדבר. “אתה יודע מה. אחרי שנים שביקרתי אותה והבאתי לה מתנות. חשבתי שאולי אני אהיה קצת גבריאל. אבל בכל פעם שסיפרתי לה שהתקבלתי לאוניברסיטה שהוא התקבל, וקיבלתי ציונים טובים כמוהו, היא סיפרה לי על הישג אחר מרשים שלו, הוא המשיך לרדוף אותי אתה מבין?! אבל היא גם הכירה אנשים… ממנה הוא ירש הכל. גם אם חשבתי שהיא אמא שלי לרגע לא הייתי יפה כמו תומי וחכם כמו גבריאל. אז שכרתי אנשים שישחיתו להם את הקברים. חשבתי שככה זה יעזור איכשהו.” – אני הסתכלתי עליו בתמיהה, לא הייתי מסוגל להשיב או לעשות דבר חוץ מלהקשיב – “היא לא ידעה מזה בהתחלה” – והוא התחיל לנוע באי נוחות בכיסאו – “אבל עזוב, זה לא משנה.” – “ומה קרה כשהיא גילתה” – “זה.. היא סלחה לי בסוף” אמר באותה אי נוחות כשהוא מנסה להתחמק, קפאתי בכיסאי והוספתי – “ואיך היא גילתה שזה הייתה אתה?” – “היא ידעה בשנייה הראשונה. התחיל ריב ענק, נאלצתי לסתום לה את הפה שאחרים לא ישמעו אותה. זאת הייתה טעות אני מודה. אבל עד היום גבריאל הולך איתי. תגיד לי, אתה יודע איך זה להיות הפחות מועדף? אני יודע, היא החשיבה אותי כבן שלה, אבל היא לא נתנה לי הזדמנות בכלל להיות גבריאל” – “למה שתרצה להיות גבריאל בכלל” – “זה לא עניין של לרצות להיות הוא, אלא הרדיפה שלו אחרי. העובדה שהוא היה טוב בהכל, חשבתי שאם אשתווה לו אז.. אה..” והוא שוב נאנח ונשען על הכיסא – “אז היא תאהב אותי כמו שאני אהבתי אותה, לא יודע, קינאתי בו. היה לי קשה, כי גם לא יכולתי לעזוב אותה. בשלב מסוים הרי לכל אחד היה רק את השני. בשנים האחרונות כבר פחות ראיתי אותה, עד שהפסקתי לבוא. כיבדתי את העובדה שרצתה להיות לבד. לפחות את זה עשיתי.”

***

 

הוא הפסיק לבוא לבית אלא רק לכמה דקות, לפעמים נופף לי לשלום כשראה אותי מרחוק, אבל לא תמיד. כל אותם ימים לווה באנשים הקשורים בדירה, וכבר שבועות בודדים אחרי התחילו בשיפוצים. הרגשתי שלוקחים ממני את גברת מיכאלוביץ’, את סיפורה שנטמע בי. יכולתי רק לדמיין כמה שמחה הייתה כשעברה לגור כאן והחליטה לפתוח פרק חדש בחיים. המושב, כן המושב. הכל ירוק כאן מסביב, היא פרחה כאן, הייתה יפה מתמיד, על רקע חלקות הדשא הענקיות, למרות שתווי פניה נעשו חזקים יותר ומבוגרים יותר. היא הרגישה שהיא אוהבת. היא לא סיפרה לאף אחד על חייה האחרים, שהלכו והתרחקו ממנה, התערבבו עם דמיונות, כמעט נשתכחו מליבה.

היא החלה בחיים חדשים עם בן זוגה החדש שאתו הגיעה לכאן, הם הכירו בעבודה. כעת החלה ללבוש שמלות – במעט הכסף שחסכה – ומרחה אודם אדום. הוא היה מיושב ורגוע, היה עובד בשעות סבירות במושב, והם חיו בצניעות ובשקט. הוא היה רושם לה מכתבים בבוקר לפני שהלך לעבוד, ולראשונה בחייה פיתחה חיי חברה. הרבה אנשים התעניינו בה וביקרו אותה חברים לאורך כל היום. היא עבדה במשק הבית, ואפילו פיתחה הרגלים לרכל לפעמים. היא החלה לקרוא הרבה והתאהבה גם בהרגל החדש הזה, אלא שהרבה ספרים הזכירו לה ימים מהעבר והיא נאלצה לסגור אותם. את חלקם היא שרפה. פעם אחת בן זוגה ראה אותה עושה זאת, ומיהר לברר את המקרה. ואז היא בכתה והחלה להתפרץ בזעם. היא ניסתה, היא ניסתה בכל כוחה לברוח מהם, מהחיים ההם שלא יכלה לקרוא להם בשמם, אבל היא לא יכלה באמת להתחיל את החיים החדשים האלה, כיוון שלא יכלה להתעלם ממיתה נוספת, מיתתו של גבריאל שלה. היו שבים אליה בעיות העצבים, המרירות, העצבות. השכן אמר שאף אחד לא יודע איך גבריאל מת, והיא מפחדת שעשה זאת לעצמו. בן זוגה לא שרד יותר מארבע שנים. הוא ניסה לעזור לה, טען שהיא צריכה לטפל בעצמה, והיא הייתה מטיחה בו האשמות, לא הייתה מסוגלת לקבל ביקורת. היא התנתקה כמעט באחת מחיי החברה, הייתה מדברת עם אנשים בקושי בחדר האוכל, בן זוגה עזב את הקיבוץ וזאת הייתה תדהמה. עולם הריכולים הקיף אותה והיא הרגישה רחוקה מאותה גברת מיכאלוביץ’ שהייתה מסוגלת לרכל ולבלות בחברת אנשים. היא חזרה לקרוא ספרים ולא הייתה יוצאת מהבית במשך ימים, עד שכל הקשרים שלה נותקו כליל. עד אותו יום שבא אליה השכן ממול שמוכר את ביתה ואת סיפורה.

מאותו רגע לא דמיינתי את הזקנה עושה דבר אלא מתכלה באור הצהוב עם רצפת העץ ומתנדנדת על הכיסא הגדול, ונרדמת עליו ומתעוררת בו ומזדקנת עם ביתה. גבריאל כל כך רחוק עכשיו, ותומי עוד יותר. אבל הזקנה נעלמה, והרצפה נעלמה, ואולי גם ריח הטחב. היום ביתה הרבה יותר יפה, ורצים בו ילדים, והאבא נופל על הפנים ומתעצבן והאמא צוחקת עליו. הם אוכלים ארוחת צהריים במרפסת על שולחן עץ מסוג אחר ולפעמים באים לחדר האוכל. 

לאט לאט הרגשתי איך כל הקסם והכישוף על ביתה מתחיל להתפוגג ומתחלף ברחמיי עליה. גברת מיכאלוביץ’, מעולם לא אמרה דבר.

1
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments