the short story project

search

פוניו

קראנו לה ככה בגלל הסרט. הסרט בו הדגה הופכת לבת אדם ומתיידדת עם הילד בן החמש. אולי גם אני קיוויתי שפוניו תהפוך לבת אדם.

הירו ואני יושבים בתחנת הרכבת. אני מחזיק את פוניו שמשתעלת, ומלטף אותה בנחמה. “די פוניו, זה עוד מעט נגמר,” אני אומר, והירו מעירה לי: “די אריה, זה לא יפה.” התכוונתי לזה שיטפלו בה בקרוב, לא שהיא תמות”. הירו מגלגלת את עיניה. לפוניו יש פרווה שחורה חומה. יש לה עיניים גדולות. היה נדמה לי שאם אכנס לתוך עיניה של פוניו, אפול לבור חסר תחתית. אולי כבר הגעתי לתחתית מזמן.

הרכבת מגיעה, והירו לוקחת את פוניו מידיי. היא קמה מהכיסא. הירו יפהפייה, יש לה שיער חום, דק, מתולתל, עיני תכלת גדולות, גומה בצד שמאל, שפתיים דקו, גפיים דקים, ולחייה מנומשות וסמוקות. אני גם ונעמד מולה. אני מלטף את פוניו שנמצאת בזרועה של הירו. “פוניו,” אני אומר, “את חמודה, ואת תישארי איתי ועם הירו.” הירו מחייכת. היא נכנסת לרכבת ומנופפת לי לשלום. אני מנופף בחזרה. הרכבת נוסעת, ואני ופוניו נפרדים. אני מתיישב בספסל. עוברות שעות, כבר שיחקתי בשלוש מאות משחקי זומבים. קניתי עיתון. העולם עדיין נורא. עדכון. אני מתחיל לבכות כשאני חושב על פוניו. היא מזכירה לי את מאמי ג’וליי. אולי אני צריך להיפרד מהירו. אני לא רוצה לשבור לה את הלב. בדיוק כשאני חושב על הירו, הרכבת מגיעה. הירו יוצאת מהרכבת בידיים ריקות. היא מתקרבת אליי. שפתיה מחייכות, אך אני מבחין בדמעה אחרונה המתעכבת על זווית לחייה הימנית. רגשותיה של הירו וגופה לא מתואמים.

מעולם לא היו.

1
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments