the short story project

search

אלרן בשרי

זיון כואב

יוסי ישב בשקט אילם. לא שמע דבר. לא ראה דבר. הוא לא ידע שיש שם מישהו שמחכה בתוך בליל השקט הזה. הוא היה די עצוב. ואף די כועס לעיתים. הוא לא ידע שיש מישהו שמקשיב כל הזמן הזה. אז הוא הרגיש בנוח לדבר על הסודות שלו.

ההוא בין הצללים. זה שהיה בשקט כל הזמן. חייך לו מתחת לרדאר וחיכה. חיכה בשקט מופתי כראוי למרגל רם במעלה. השקט הזה שהיה מרתיע לכל אחד שהיה שומע אותו, לא ממש הפריע ליוסי. הוא פשוט לא היה מודע.

לאט. ככל שהזמן עבר. התחיל איזשהו רעד בחשיכה. משהו החל להתעורר בתוך הדממה. המרגל החל ללחוש לו בין הצלילים. כראוי לאחד שיודע מתי לתקוף. כראוי למרגל טוב מדי. כזה שהורגל והתאמן לרגע הנכון לזמן את הצבא למתקפה.

הצבא הזה, שהיה גם כן מורגל לאותות מהמרגל שלהם, חיכה מאחורי צלילי החושך לסימון דק ממנו. ויוסי לא ידע. הוא הרגיש בנוח מדי בתוך הדממה. הוא חשב שהדממה היא שלו. ורק שלו.

כשהרעד התחיל, יוסי החל להרגיש מוזר. משהו בשקט הופר. הוא התחיל לשמוע רחש מתקרב והוא התחיל קצת לפחד. משהו שם אמר לו, חכה. בקול דק אך עבה. המרגל פתח את הדלת שהיתה מעט פתוחה וזרם של צבא מיומן זחל פנימה. לאט הם התקרבו. השקט הפך למשהו מעוצב יותר. משהו מוכתם בצללים. יוסי החל להרגיש שהרוח מקבלת תצורה אחרת. הוא הסתכל סביב ולא ראה דבר, אך הרעד בחשיכה גרם לו להסתכל שמאלה וימינה. תר אחר הרחש השקט שבפנים. הם נעצרו בדיוק בזמן, ויוסי נרגע, כי השקט חזר. לרגע, הוא שוב הסתכל בכדי לבחון את השקט. ובנשימה קלה, הוקל לו.

המרגל חייך.

הצבא שהיה מיומן כבר שכב בדממה מוחלטת, מחכה שיוסי ירגע וירגיש בנוח שוב.

המרגל יצא, כמו כל מרגל טוב, שהכין את הקרקע לתקיפה.

הצבא מוכן.

יוסי חייך לו להנאתו, והמשיך כרגיל. אותן הסודות, רק במילים אחרות. הוא לא ידע שכל הצבא שומע. הפעם זה היה מסוכן. אולי מדי, אבל יוסי לא ממש ידע. הקצין הראשי, שקיבל מהמרגל את כל המידע אודות יוסי, סימן לצבא לחכות. לא להתקיף עד שיסמן להם. הכל חייב להיות מדויק, אחרת הם יתפסו. המטרה: תקיפה מהירה, ויציאה מהדלת האחורית מהר ככל שניתן, בלי שיוסי ידע שזה הם.

יוסי המשיך בחייו, ודיבר אל תוך החושך שוב. הצבא שכבר ידע את החולשות של יוסי, חיכה לרגע המתאים, ואז ברגע של חולשה הם קמו במהירות הבזק ותקפו. יוסי קפא במקום. לא יודע מה קורה, מי אלו הצללים בתוך החושך, אך הפחד הפיל אותו מהרגלים והוא כשל. בין רגע, הם כבר היו בחוץ, ויוסי בלא ידיעה על איך ומה, השפיל מבט, אך מאותו רגע התקיפה משהו נותר בו בפנים, מוטרד.

יוסי, לאחר כמה שבועות, פגש אחד מהם ודיבר איתו על הא ודא. לרגע, משהו שם היה מוזר. הבחור מהצבא שהתקיף אותו סיפר בטעות איזה משהו שהזכיר ליוסי משהו ממה שקרה שם. יוסי עיוות את פניו בתהיה. הפגישה הסתיימה ויוסי חזר לביתו וחשב על המקרה המוזר שהזכיר לו את מה שהיה. משהו בעיניים של הבחור קרן והזכיר לו את הלך הרוח של אותו היום בו הוא כשל. לאחר התעמקות במקרה, הוא הבין שזה רק צירוף מקרים. אין סיכוי שזה אמיתי הוא אמר לעצמו. זה לא יכול להיות.

עברו מספר שנים, ואף יותר, אך משהו שוב קרה ויוסי החל להתבלבל. ואז עוד מקרה ועוד אחד. יוסי החל לאבד את קור הרוח שלו. יוסי פתח את עיניו והשליך אור על החשיכה. מחפש ותר אחר משהו ומצא שאריות של כתמי שחור שהצבא השאיר אחריו. הוא בחן את הכתמים. הוא עשה בדק בית מקיף, והבין שזה לא אותה החשיכה שהכיר לפני שהמרגל נכנס. משהו שם היה שונה. כמעט בדיוק כמו הרגע ההוא בו המרגל לחש בקולו הדק והעבה, חכה. יוסי נזכר בכשלון שחרץ את דינו. המטרד חזר אליו. הוא בחן את המקרה שוב והגיע למסקנה: התקיפו אותי. יוסי צעד הלוך ושוב. טרוד מהמתקפה שעבר. נזכר במקרה המוזר שקרה לו. והבין את גורלו המר. הוא התיישב והחל סורק אחד אחד מהכתמים וחיבר אותם לכדי אנשי הצבא שהתקיפו אותו. על המרגל הוא עדיין לא ידע. לקח לו כמה שבועות ואולי אף חודשים לזהות אותם. בשקט מופתי הוא הבין את אופן פעולתם. לאחר מחשבה מעמיקה הוא הגיע למסקנה: מלחמה.

יוסי הרים את עצמו מהקרקע, והחל לתור אחר אנשי הצבא. הוא ידע שהוא אחד מול כולם, אך זה לא הפריע לו. הם התקיפו אותו ברגע של חולשה. ברגע בו הוא הרגיש שהוא הכשלון שם וזה חרה לו להבין שזה לא היה הוא באמת, אלא הצבא שהתחבא מאחורי הצללים. עם סכין בידו הוא מצא את הראשון וערף את ראשו. מהיר וחד. לאט לאט הוא מצא עוד. את חלקם פצע, וחלקם הצליח גם להרוג. תחושת העונג הפנימית החלה לגאות בו, אך הוא ידע שהם רבים ושהוא יחיד. הוא ידע שכל פרץ של שמחה יכולה להסיט אותו מהמטרה הסופית: נקמה.

לאט, הוא גם מצא את המרגל. זה היה מקרי לחלוטין, אך גם מרגלים משאירים חותם. זה היה הקול הדק עבה שלו שהידהד בפנים. משהו שם היה לו מוכר. משהו בצבע הקול שלו שהעיד חיוך מטריד. את פיסת המידע הזאת הוא שמר ולא חשב עליה כלל. כזכר לעבר בו הוא סיפר את סודותיו וגילה שכך הם התקיפו אותו. אסור לי להפסיק, זו היתה המנטרה שלו. גם אם אמות בדרך. גם אם לא כולם ימותו, לפחות אדע שאת חלקם אצלק גם כן.

ככל שהזמן עבר, הוא פצע את רובם ואף הצליח להרוג שלושה מהם. החיוך נסוך על פניו בזמן שנח. את המרגל הוא מצא. הוא ידע את כתובתו, את הליכותיו, וידע גם שהוא קצת מתנשא באופן כללי. כל הסימנים הורו לו להרוג, אבל האינטואיציה אמרה לו להתעלל. לגרום לו לספר על מה ולמה. בלי המרגל, הם לא היו נכנסים כלל. יוסי רצה להבין למה המרגל בכלל סימן אותו מבין כולם. הסימנים הראו שזה בגלל חולשה. יוסי שכבר היה מיומן בלחימה ובתפיסת החיילים מצבא ההרס החל לתכנן כיצד הוא תופס את המרגל. הוא ידע את שמו, כתובתו, דרך חייו והתנהלותו, ואף את האוכל שאהב לאכול. היום קרב, ויוסי החל להרגיש את התחושה המדגדגת באצבעותיו לנקמה. המטרה: לתפוס, לנטרל ולכלוא עד שהמרגל יזמר את כל סודותיו וגם עוד מידע על הצבא יכל להיות טוב להמשך.

יוסי לבש ג׳ינס וחולצת פולו שחורה ונכנס לרכב השכור ונסע לעבר רשפון שם המרגל התגורר. יש לו שני ילדים, אישה וכלב. הערב ירד ויוסי ידע שמדובר בחייל מיומן, ולכן לא זילזל לרגע בפיקחותו של המרגל. שמו היה אלעד. בשעה שמונה בדיוק, אלעד יצא לטיול עם הכלב לעבר הפרדס הקרוב והחל לרוץ איתו במסלול המוכר. יוסי יצא מבין העצים וירה עם הטייזר לעבר גבו של המרגל. אלעד נפל והכלב שלו החל לנבוח. עוד יריה והכלב נפל. יוסי נעמד מעל אלעד וחייך. הוא קשר וגרר אותו לעבר תא המטען וסגר עליו את הדלת.

אלעד התעורר לתוך חשיכה. עיניו היו מכוסות והוא לא ידע היכן הוא. הוא ניסה לדבר, אך לא היה מענה. הוא ניסה לצעוק וקיבל מהלומה חזקה לראשו. מי זה? שאל.

גם אם אומר לך, לא תאמין, יוסי ענה. הוא לקח ברזל לוהט וצרב לאלעד על פרק כף ידו. אלעד צרח מכאב. יוסי צחק. משהו בקול שלו הזכיר לאלעד משהו מן העבר. זה אתה, אלעד אמר.

מזהה הא?

כן. הוא אמר בחיוך. חכה שהצבא יגלה שנעלמתי.

עד אז חבר, עד אז..

אלעד החל לצחוק. לפחות, לפחות זיינו אותך.

0
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments