Write Stories

פגישה

 

פגישה / תומר גקלר

“כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים”. (הכוזרי , רבי יהודה הלוי)

 

הוא חצה את מרכז העיר והחל לדווש מעלה לעבר הר הצופים, מימינו היו חשופות כעת חומות העיר העתיקה. הבוקר הירושלמי הקר הקפיא את הפנים והכאיב בכל נשימה, אבל מאמץ הרכיבה עורר את חושיו. חומות העיר העתיקה היו מכוסות בשלל צבעי גרפיטי, עדות לחודשים של מאבק על העיר. על הכביש פה ושם עוד ניתן היה לראות את שאריות הפגנות הלילה. אבנים גדולות שפונו לצדי הכביש ומכלי רימוני עשן. הוא המשיך ברכיבה תוך כדי שהוא עומד על האופנים זו הדרך היחידה לעלות את העליות לאוניברסיטה, לאורך הכביש שנקרא פעם דרך בר לב והוסב לדרך ע”ש שמעון פרס, כאילו שהפיכת שם הרחוב ע”ש זוכה פרס נובל לשלום במקום על שם גנרל תסייע להרגעת הרוחות.

לאורך כל מסלול הרכיבה הוצבו תלתליות ומחסומים. שוטרי מג”ב העייפים מעוד לילה של מאבק התכוננו להחלפת משמרת עם מחליפיהם הרעננים. הוא בירך על רמזור אדום שאפשר לו לנוח לרגע מהרכיבה. כשלושים מטר ממנו על שטח אספלט בשולי הכביש ישבו כעשרה מפגינים מוקפים בתלתלית ושני חילי מג”ב שומרים עליהם. המפגינים, כולם גברים צעירים בשנות העשרים לחייהם, נראו מותשים. ידיהם היו כפותות באזיקונים מעל לראשיהם. הוא המתין לאור הירוק משתדל לא לבהות בסיטואציה ההזויה שמולו, שנהפכה לעניין יום יומי בשנה האחרונה. אחד העצורים תפס את מבטו – בחור אולי נער לכל היותר בן 20. הוא ניסה לזהות במבטו רגש כלשהו, אך הדבר היחידי שהצליח לזהות היה סקרנות חשדנית, כמו שני בעלי חיים הנפגשים לראשונה משני עברי גדר. האור הירוק קטע את מחשבותיו והוא מיהר לדווש מעלה.

הוא זכר במעומעם ימים בהם היה סוטה לעבר שיח ג’ראח ורוכש לעצמו ארוחת מלכים בשלושה שקלים – כדור פאלפל ובייגלה ירושלמי מתוק. פנייה כזו נראית דמיונית לחלוטין עכשיו. העיר שחוברה לה יחדיו הופרדה באופן רשמי על ידי גדרות התיל ומגפיהם של השוטרים.

רגע לפני העלייה האחרונה להר הצופים, מובלעת אקדמית בתוך שטח מריבה, הוא אהב לעצור ולתת מבט בכיפת הזהב. לרגע קל נעלמו הבטונדות והתלתליות והיה אפשר לדמיין את העיר נורמאלית. הוא לגם מהתרמוס שהכין לו לנסיעה ושקע בנוף שמולו. נראה היה שמישהו שכח לסגור את קטע הכביש הקצר, אולי קיווה שהנוף הטעון ימנע ממפגינים להסתנן לחלקה היהודי של העיר.

גופו נדרך כשזיהה לשמאלו דמות מתקדמת באיטיות. הבגדים שנראה שנקנו מתישהו בעשור הראשון של המילניום לא השאירו מקום לספק – ערבי. בבליל המחשבות המהירות הוא נזכר כי בשונה ממרבית תושבי העיר, הוא לא נושא על עצמו כלי נשק (זיכרון משפיל ממנהל מטווח שהמליץ לו ללכת על גז מדמיע, לאור פגיעותיו העלובות במטרה). הוא הספיק לחבוש את קסדת האופניים במהירות, לשלוח מבט נוסף לעבר  הדמות המתקרבת לכיוונו ולעלות על האופניים כשה”סאלם עליכום”  כבר היה קרוב ממש לאוזנו. הוא כל כך הופתע מהפנייה למרות שידע היטב מה נהוג להשיב. לקח לו עוד רגע לעכל את המפגש עד שהצליח להשיב כמקובל “עליכום סאלם”. מפגש ספונטני בין ערבי ליהודי הפך לכל כך נדיר עד כי קשה היה להאמין שהדבר אכן קורה במציאות. הגבר נעצר לידו, הניח על המעקה החוצץ בין הכביש לירידה לוואדי טבק לגלגול סיגריות והחל למולל את הטבק. כשסיים לגלגל הגיש לו את הסיגריה וניגש לגלגל אחת נוספת. הוא עצמו היה כל כך המום מהסיטואציה שכל שנותר לו היה לנסות ולהתנהג בטבעיות כאילו שמדובר במפגש בין חברים ותיקים.

הגבר גלגל סיגריה נוספת והושיט מצית על מנת להדליק, עברו כעשרים שנה מהפעם האחרונה בה עישן אי שם בתחילת השירות הצבאי, אך כשהגיש לו את המצת הוא התכופף אליו כאילו עישן על בסיס קבוע. לא רק בגדיו של הגבר היו שייכים לעבר, גם עישון סיגריות היה מנהג שנעלם מהחצי המערבי של העיר ואיתו הזדמנויות נדירות לשיחות חולין באמצע היום.

השאיפה הראשונה לא עברה חלק והוא השתעל בכבדות כמו נער המתנסה בסיגריה ראשונה. הגבר חייך אליו בהבנה והמתין שיפתח בשיחה, נאמן לקוד נימוס עתיק יומין.

הוא לקח עוד שאיפה אחת, זו כבר נקלטה בקלות, העשן מילא את ריאותיו והוא התענג על התחושה. “אתה מהסביבה?” שאל. פתאום כל העניין נראה לו נורמלי לחלוטין – שני גברים נפגשים על הדרך ומשוחחים. הגבר חייך חיוך קטן, שמח על המהלך הפותח של בן שיחו.  “כאן למטה, הבית הקטן עם הקיר הצהוב” הוא אמר תוך שהוא מצביע על בית הנמצא בקצה שורת הבתים מעבר לוואדי. היה לו מבטא ברור השייך לערבים הדוברים עברית. בראשו עלו מיליון שאלות, אך אף אחת מהן לא נראתה לו מתאימה לסיטואציה המוזרה, הגבר התבונן בו שוב והיה נראה שהוא מבקש שימשיך את השיחה. הוא איפר את האפר שנתלה על קצה הסיגריה. “אבל מה אתה עושה פה בעצם?” הוא הצטער על השאלה רגע אחרי שיצאה ואם אפשר היה, היה שואב אותה חזרה פנימה. אך הגבר המשיך בחיוכו הרגוע שמח לענות, “מכאן אין מצלמות” הסביר והצביע לכיוון מנהרת הר הצופים שהובילה לכיוון הירידות לים המלח.

“אין מצלמות, אפשר ללכת חופשי”. הפשטות שבה אמר את הדברים היממה אותו. זה לא שהוא לא היה מודע לכך שישנן מצלמות כל כמה מטרים בחיץ בין שתי הערים, אך התובנה הפשוטה שנאמרה על ידי הגבר “אין מצלמות, אפשר ללכת חופשי” נחתה עליו בכבדות. הטבעיות שבה התקבלו הגדרות, המצלמות ההפגנות, הסכסוך וההפרדה נראו לו פתאום חסרות היגיון למול הפגישה שנקרתה בדרכו.

הגבר שאף שאיפה אחרונה מהסיגריה שנשארה בידו והשליך את הבדל מעבר למעקה. הוא השיב את הטבק לכיסו, תנועותיו הפכו פתאום נמרצות, כאילו הוא סיים הפסקה וממהר לחזור לעבודתו.

“תודה רבה” אמר, “אני סמיר אגב,” והושיט את ידו. הוא מיהר לשאוף שאיפה אחרונה מהסיגריה, ותוך כדי שהוא מוחץ ברגלו את הבדל הושיט לו יד חזרה.

“אבי, אני אבי”. הגברים לחצו ידיים ואבי התקשה לשחרר את ידו של סמיר, מקווה שהמפגש ימשיך, אך סמיר השתחרר בעדינות מאחיזת ידו חייך, הסתובב והחל מטפס על הגדר הקטנה שהפרידה בין הכביש לירידה לוואדי.

אבי הרגיש צורך להגיד משהו נוסף. משהו שיהיה גדול וחזק ומבטיח חיים כמו פעימות הלב שדפקו בחזה שלו עכשיו, אבל אל מול ה”מעאסאלמה” של סמיר שמיהר לזנק מעבר לגדר, נותר רק לו רק להשיב, חלושות, “מעאסאלמה”. איתך השלום.

 

0
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments