the short story project

search

אלונה סרוסי ריגר

ג’ז

אני שונאת ג’ז, אני לא יכולה לשמוע את הקצב של זה, זה משגע אותי, ועושה לי חשק לטפס על הקירות ולנסות להדחק לסדק בין התקרה לקיר. לערן ונועם זה לא איכפת, הם תמיד מקשיבים לג’ז ומצידם, שאני אתפוצץ והם לא יפסיקו, אבל למרות זאת הם היו החברים הכי טובים שלי, כי מוסיקה, לדעתי, זה לא הכל בחיים. עובדה שכמה ששנאתי את המוסיקה שלהם, ככה אהבתי אותם, במיוחד את ערן, הוא תמיד הזכיר לי שחקן קולנוע, או מישהו כזה, הוא היה כל כך יפה, שכל פעם שהיה פתאום מסתכל עלי, חשבתי שהלב שלי נופל לתחתונים וזה היה כל כך מבלבל אותי שהייתי אומרת דברים משונים.       

בעצם הכל התחיל מהמוסיקה, הם נכנסו לגור בדירה למטה, של גב’ לרמן, אחרי שהיא מתה, וכל הזמן המוסיקה הזאת היתה בניין, כאילו אין לה לאן ללכת, והיא רודפת אנשים, מלווה אותך במדרגות, או משגעת אותך כשאתה בבית, כי זה היה כבר קיץ, וכל החלונות היו פתוחים. זה שיגע אותי, באמת, כל פעם שהיה נגמר תקליט, הייתי מתחילה פתאום לנשום, ואז הם היו שמים אותו שוב. בהתחלה לא כל כך הבחנתי בין המנגינות, זה נשמע לי כאילו יש להם רק תקליט אחד, והם שמים אותו כל הזמן בכוונה, כדי להפריע לשכנים.ואז איזה יום, הייתי לבד בבית, אמא לא אוהבת להשאיר אותי לבד, אבל היא היתה חייבת ללכת, ואני דווקא שמחתי, כי לפעמים היא כבר עולה לי על העצבים.           

בשתיים וחצי הם התחילו לנגן את המוסיקה שלהם, אני זוכרת בדיוק את השעה, כי אימא תמיד אמרה לי שלשים מוסיקה בין שתיים לארבע זה שיא החוצפה, לכן הלכתי אליהם, כי הרגשתי שהם הגזימו, שהם באמת חוצפנים. כשירדתי במדרגות, והמוסיקה שלהם רדפה אותי, אני זוכרת שחשבתי שמי שעובר לגור בדירה שאדם מת בה, לא יכול להיות אדם נורמלי, וזה כבר מסביר את המוסיקה שלהם והכל. כי כמה שלא סבלתי את אימא, אם עכשיו היו נותנים לי דירה חינם שמישהו מת בה, לא הייתי עוברת לגור בה בחיים. כשעמדתי מול הדלת שלהם, המוסיקה היתה כל כך חזקה, שהרגשתי את הדם טס לי במוח,כאילו הראש שלי הולך להתפוצץ, אבל באמת להתפוצץ, כזה פיצוץ שהכל עף בו לכל הכיוונים, והדם משפריץ נורא חזק כי הוא טס נורא מהר, וזה עוד יותר הכעיס אותי. מרוב כעס בעטתי להם בדלת כמה פעמים, ושמעתי רק את מוסיקה צורחת לי במוח, ולכן כמעט נפלתי, כשערן פתאום פתח אותה, ונהיה נורא שקט.

אז לא ידעתי שקוראים לו ערן, אבל הוא עמד לפני, והיה הגבר הכי יפה שראיתי בחיים, וכל הכעס פתאום ברח לי, יחד עם כל המילים. ערן שאל מה אני רוצה, ונדמה לי שהוא גם קצת כעס, כי בעטתי להם בדלת, ואפילו השארתי עליה סימנים. ניסיתי לא להסתכל עליו, כי זה בלבל אותי, ופתאום אמרתי לו שהמוסיקה נורא יפה ושאלתי אם אני יכולה לשבת ולהקשיב לה בפנים. אני חושבת שנורא הפתעתי אותו, הוא גם סיפר לי אחר כך איזה פעם, שלפי הדפיקות הוא חשב שזה איזה בריון, וכמה הופתע לראות אותי, קטנה כזאת, בקושי מטר וששים. ערן נכנס לרגע ואז חזר והזמין אותי פנימה, ואני נורא שמחתי, כי מאז שנכנסו רציתי בעצם להיות שם בפנים.הוא הוביל אותי לסלון, וידעתי שזה לסלון כי גם אצל גב’ לרמן זה היה הסלון, אבל היא אף פעם לא נתנה לי להיכנס לשם, כדי שאני לא אקלקל לה את הרהיטים. היא תמיד נתנה לי רק לשבת במטבח בזמן שהיא מבשלת או שוטפת כלים. ורק בגלל שערן הכניס אותי קודם לסלון, ולא למטבח, רק בגלל זה באמת אהבתי אותו, ואני לא מתביישת לומר את זה, כי אני יודעת עמוק בפנים שגם הוא בעצם אהב אותי. כשנכנסנו לסלון, שהיה צבעוני ומודרני כזה, שאל אותי ערן מה דעתי על מה שהם עשו ממנו, והתביישתי לומר שלא הייתי שם קודם, אז אמרתי יפה, באמת, יפה מאוד. נועם שם את התקליט מחדש, ואני ישבתי בזהירות על קצה הספה, מקשיבה למוסיקה ומעמידה פנים. הרגשתי שנועם לא רוצה שאני אהיה שם, הוא עשה לי פרצופים, ואני כבר רגילה לזה, אז אני מתעלמת עד שלא מבקשים ממני יפה ללכת, מה שבדרך כלל עושים .ערן אמר שיש לו עבודה, אבל אם אני יכולה לשבת בשקט, לא איכפת לו שאני אישאר,אז אמרתי שאני אהיה כל כך שקטה, שאפילו חתול לא ישמע אותי, והוא חייך והסכים,אבל נראה לי שהוא בכלל לא הבין למה שהתכוונתי. היו לי מיליון שאלות לשאול אותם, אבל אני מקיימת הבטחות, ובאמת לא הוצאתי מילה מהפה, חוץ מפעם אחת לבקש רשות ללכת לשירותים. אחרי שעה נועם ביקש ממני ללכת, כי הם צריכים לצאת, אז הלכתי, למרות שידעתי שהם משקרים.

מאותו יום חזרתי אליהם הרבה פעמים, וכשערן היה בבית, הוא היה מכניס אותי, והיינו יושבים בסלון, הוא היה עובד על המחשב, ואני הייתי שותה קולה ומקשיבה למוסיקת הג’ז המעצבנת שלהם. כשהייתי שומעת עם ערן, פתאום המוסיקה לא כל כך עצבנה אותי, כי הוא היה שם, והוא היה מפזם לפעמים כל מיני קטעים, וממנו זה נשמע אחרת, נעים כזה, קצת מזמין וכאילו מדגדג בגוף בפנים. כשרק נועם היה בבית, הוא בדרך כלל לא היה מכניס אותי, לפעמים היה פותח את הדלת, ולפעמים היה צועק רק מאחוריה, שערן איננו, ויחזור נורא מאוחר, אז כדאי שתלכי. שמתי לב שכשערן איננו, נועם כמעט לא מקשיב למוסיקה, אולי הוא פחד שאני אבקש להיכנס ולהקשיב בפנים. אבל נועם לא עניין אותי, לשמוע איתו מוסיקה בטח היה נורא מכעיס ומעצבן, והדם היה זורם לי במוח כמו אז, טס מהר, על סף פיצוץ.

נורא אהבתי את ערן, יותר מכל דבר בעולם, ולא התביישתי בזה, כי אני לא ביישנית. יום אחד ישבנו שעתיים, והוא כבר לא עבד אלא הקשיב יחד איתי, והוא קנה את העוגיות שאני הכי אוהבת, משוקולד, וידעתי שהם במיוחד בשבילי. אחת לכמה רגעים, הוא פתאום היה מספר לי ומסביר לי את המוסיקה, ואומר לי למה ואיך להקשיב, וכל כך אהבתי אותו, ולא התביישתי להסתכל עליו, כי לא הייתי צריכה לדבר, והוא היה כל כך יפה, כמו שחקן קולנוע, והרגשתי איזה משהו הולך ומתגבר בי, הולך וגדל, כמו כעס, אבל לא בדיוק. ופתאום אמרתי לו שאני אוהבת אותו, הכי אוהבת אותו בעולם, ונורא התרגשתי, ותפסתי לו את היד בהתרגשות, לא בכוח, אני חושבת שהוא קצת נבהל ממני, כי הוא אמר שהוא מאוד מחבב אותי, אבל לא נתתי לו להוציא את היד, כמה שהוא ניסה. הוא אמר לי להירגע, וניסה לכבות את המוסיקה, אבל משכתי אותו חזק והוא לא הצליח, ואז נועם פתאום הגיע, והתנפל עלי, וערן צעק עליו לא להרביץ לי וכל כך נבהלתי מעצמי שישר ברחתי משם. שבועיים לא באתי אליהם, וגם לא יצאתי מהבית, כי התביישתי שאולי אני אפגוש אותם במדרגות, וחיכיתי לשמוע את המוסיקה, בשביל להיזכר בערן, אבל לא היתה יותר מוסיקת ג’ז, רק קצת מוסיקה שקטה, נמוך, בלילה מאוחר. בסוף נזכרתי שאני לא ביישנית, אז הלכתי ודפקתי אצלם בדלת, וידעתי שערן בבית, כי ראיתי אותו נכנס, מהחלון שפונה לחזית. דפקתי כמה פעמים ואז נועם פתח ואמר שערן איננו, והפעם לא שתקתי לו, אמרתי לו שאני יודעת שהוא משקר, ושערן ישנו ואני רק רוצה לדבר איתו, מבחוץ, אני לא אכנס אפילו בפנים. נועם חזר פנימה, ואחרי כמה דקות ערן יצא אלי, הוא עמד שם בפתח, ופתאום היה לו מין מבט כזה, כמו שלנועם יש כשהוא מסתכל עלי, מבט לא נעים. רציתי נורא להתנצל, אבל במקום זה שאלתי מתי אני אוכל לבוא שוב פעם לשמוע מוסיקה, ערן התעצבן ואמר שהוא מעדיף שלא אבוא יותר וכמעט סגר את הדלת, אבל הצלחתי לדחוף לשם את הרגל שלי והתחלתי לומר שאני אוהבת אותו, ולבכות בקול קצת יללני, ואני חושבת שהבכתי אותו. למרות שבבניין כולם רגילים אלי, והוא גם כנראה קצת ריחם עלי, כי הוא פתח את הדלת וניסה להסביר לי למה אני לא יכולה לאהוב אותו והוא לא יכול לאהוב אותי. ועל זה אני לא סולחת, על השקר, כי הוא יכל לומר הרבה דברים, אפילו היה מספיק שהיה אומר כי ככה, אבל במקום זה הוא שיקר לי ואמר שהוא אוהב את נועם, והוא בכלל לא אוהב בנות, ואני כל כך נעלבתי, שהפסקתי לבכות וירקתי לו בפנים וברחתי למעלה במדרגות. מאז הם שוב פעם שמים את מוסיקת הג’ז המעצבנת שלהם, וזה רק מכעיס אותי, כמעט עד סף פיצוץ, אבל אני לא עושה או אומרת כלום, כי לא איכפת לי מהם ואני שונאת שקרנים . ואמא אומרת שזה  רק לטובה כי מה יש לבחורה כמעט בת ארבעים להסתובב עם שני ילדים בקושי בני עשרים.

 

2
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments