the short story project

search

רויטל סרוסי

חמוצים

הלוואי שהייתי עובדת במפעל לחמוצים עכשיו. ממיינת את מה שטוב ומה שפחות, מוציאה החוצה וממשיכה עוד ועוד. ככה במשך שמונה שעות, לא כולל הפסקה. 

כל כולי בתוך זה: הקופסה דפוקה בצדדים-החוצה, הקופסה בסדר-לא נוגעת. 

רק על זה אני חושבת. לא על מיכאל שבור הרגליים, או על גיל, הבן האוטיסט שלי. גם לא על האמא הלא מתפקדת שלי. על כלום אני לא חושבת רק על חמוצים: טוב, לא טוב, טוב, לא טוב.

וככה, לי טוב. רגוע כזה. בלי הרבה התעסקות.

ואם לרגע פתאום אזכר בטנטרום של גיל מאתמול, כשדפק את ראשו בקיר וייבב בלי הפסקה “אמא לא טוב. אמא איכס”, כי לא הסכמתי לו להמשיך לראות בוב ספוג במשך שלוש שעות רצוף, היד תגיע למקום הלא נכון ואפילו צעקתו של אלברט האחמ”ש לא תעזור; המכונה תחורר את ידי בסיבוב ותהדק אותה לקופסה וכך אארז עם כמה קופסאות ואשלח לסופר גדול, אשב על מדף עם עוד חמוצים ועגבניות מרוסקות ואחכה שמישהו יבוא ויפתח ויפריד ביננו, יאכל חמוצים במלח בשלווה ואני בשקט, אפתח את הדלת ואחזור למשפחה שלי.

0
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments