the short story project

search

מירב גנילוין

העגורים 22

‘יש לי בית 4 חדרים עם סטודיו. 2.8 מיליון ש”ח ויש על מה לדבר. נשמע מעניין?’
הזאב הזה מתיווך הנשרים מתעקש למכור לה בית ומציע בתים לא מתאימים, למרות שכבר הבהירה לו בדיוק מה היא מחפשת. היא יוצאת מהוואטצאפ ומכניסה את הפלאפון לתיק.
כמעט עשר דקות היא מחכה ליונה מחוץ לבית ברחוב העגורים. לא מתאים ליונה לאחר ככה. היא גם לא זמינה בנייד. אחרי חודשיים של כיתותי רגליים בין בתים נירית כבר מכירה את הדיוק שלה. בינתיים היא בולשת קצת מרחוק. מהרחוב החצר נראית מוזנחת, ואת החלונות חייבים להחליף. אבל הנוף יפה, פתוח לעמק, וכמו שרצתה יש גם ירידה לוואדי.
היא שומעת מישהו מגיע. לא, זו לא יונה. בחור צעיר. נראה לא רע, אבל ילד.

“הי, תסלחי לי, פה זה העגורים 22?”
“כן, זה הבית הזה. למה? באתַ לראות אותו?”
“כן, המתווכת שלי קבעה איתי פה”
“וואלה?”
“וואלה. אין אף אחד בפנים?”
“לא. נעול. נראה נטוש”
“עשיתְ סיבוב מסביב?”
“לא. מחכה ליונה”
“אה. גם את עם יונה? יש מצב שהיא קבעה פה עם שנינו?”
“השתגעה זאתי. לא עושים דברים כאלה. ואם שנינו נרצה את אותו הבית?”
“כן, צודקת… יאאאאא, נראה לי שיש ירידה לוואדי מתוך המגרש, בול בשבילי”
“באמת יש ירידה, רק תזכור שאני הגעתי קודם”

ג’ינס לצד ג’ינס הם עומדים ברחוב ופניהם אל הבית הלא מוכר.

“יאללה, בואי לא נחכה לה ונעשה סיבוב לבד. אני עיטם, דרך אגב”
“נירית”
“היי נירית”
“חתיכת שם יש לך”
“כן, הגרלתי זוג הורים יצירתי”

היא הולכת ועיטם אחריה. ענפי האלה גדלו פרא וצריך לפלס את הדרך. אחד החלונות לא סגור לגמרי, עיטם מציע שייכנסו. היא מהססת, כבר שנים שלא נכנסה לבית זר מהחלון. הוא מָטֵה את הראש בתנועה כמעט לא נראית והיא מתפתה. הוא עושה לה סולם גנבים וקופץ אחריה פנימה. כל התריסים מוגפים והבית חשוך. הם פותחים תריס אחר תריס, אור בהיר ורך שוטף את רצפת הבלטות המכורסמת.
הוא הולך לכיוון המטבח, שומעת אותו פותח ארונות. היא נכנסת לחדר שמימין המסדרון, זה יהיה חדר השינה, היא חושבת, לא גדול מדי ולא קטן מדי. החדר משמאל יהיה חדר העבודה, יש בו חלון רחב. היא מניחה את הטלפון על שידה מאובקת, ודוחפת החוצה את התריס. העמק פרוש לפניה כמו שמיכת טלאים של תינוק.
כשהיא במקלחת, פותחת ברזים ובודקת נזילות, הטלפון שלה שר ‘starry starry night’, היא לא מספיקה להגיע וכבר הוא מושיט לה אותו ביד ארוכה.

“גירית?”
“הי, אני בדיוק באמצע. אחזור אליך, בסדר?”
“סבבה, גיריתוש, רק תזכרי שנפגשות הערב לשבת על הסקיצות”
“ברור, ברור. לא שוכחת”

“גירית?”

היא לא שמה לב שהוא עומד לידה.

“גירית? זה השם?”
“כינוי”
“ואת מעיזה להעיר על עיטם?”
“זה רק כינוי, לא השם שנולדתי איתו”
“עדיין. נירית-גירית. די מצחיק. מה זה בכלל גירית?”
“חיה טורפת ומסריחה. תיזהר”

הם עומדים במבואה הקטנה והמבט שלהם נופל על גרפיטי שמעטר את קיר הכניסה לבית. לנצח, כתוב שם, בלי ניקוד. וליד המילה, עומד זוג, מודפס בשבלונה, גב אל גב, כל אחד מהם אוחז אקדח.

“אתה חושב שהם מתכוננים לדו קרב?”
“לא… הם עומדים צמודים, כמו שני בלשים, מוכנים להתמודד מול הבאד גייז. לא?”

עכשיו שניהם בסלון. יש יותר מדי קירות בדירה, היא חושבת. היא תהרוס את כל החלוקות הפנימיות ותיצור חלל אחד. מטבח, פינת אוכל, סלון. אפילו קמין עצים תוכל להכניס. שמה לב איך האדריכלית שבה התחילה לאמוד מפתחים וכיווני אור. הוא עם הגב אליה מתפעל מהעצים שמעפילים מהוואדי אל החלון. היא מתבוננת עליו. גבוה וארוך מאוד, צעיר ממנה באיזה שבע שנים, ידיים של פועל. בוץ מתחת לציפורניים. אולי עובד אדמה או גנן. החצר בעלת פוטנציאל מטורף, היא חושבת. זו השקעה טובה.
הוא מסתובב, מפתיע אותה באמצע המחשבות.

“תארי לי מה תעשי בבית הזה אחרי שתקני אותו”
“אם אקנה”
“אם תקני”

והיא מתארת לו. את דלת הכניסה שתעביר למיקום אחר, מוצנע מהרחוב, את המבואה שתיווצר מהשינוי ותקבל את פני הבאים. את המרחב שייפתח כשיישברו הקירות, את הקיר שיהפוך לחלון ויכניס את צמרות העצים ושדות העמק לתוך הבית.
התנועות שלה הולכות וגדלות, הקול שלה נוכח יותר ויותר. היא שקועה כולה בתוך הבית הקורם עור וגידים ועיניה פוגשות את העיניים של עיטם שצופות בפלא ההולך ונבנה לפניהן.
הוא רואה אותה אחרת עכשיו, היא חושבת תוך כדי דיבור. שכבת האיפוק שהתעטפה בה ברחוב נשרה ממנה, והעוקצנות נעלמה. פה, בתוך הבית, היא מרגישה משוחררת, זאת סביבת המחייה הטבעית שלה. הגוף העגלגל שלה נמתח כדי לסמן את גובה הדלתות. הידיים מציירות באוויר את פינת החורף שתתהווה סביב הקמין. היא רואה את מבטו עוקב אחרי האצבעות שלה, שמסיטות שוב ושוב תלתלים סוררים מהעיניים. לשיער שלה יש רצון משל עצמו והיא כבר לא מנסה לרסן אותו.

“בואי נקנה אותו יחד”

היא משתתקת, מצמצמת עיניים.

“בואי נעז” הוא מעז להמר.
“אתה לא מכיר אותי, אני לא מכירה אותך”
“נכיר”
“זה ללכת הפוך”
“אז הפוך. כי ללכת ישר תמיד הצליח לך?”
“כי ללכת הפוך זה לא בטוח. אפשר ליפול. אין לי עיניים בגב”
“כן… את לא נראית מורה. הייתי מנחש… מרצה לתולדות האמנות באוניברסיטה או מעצבת תפאורה או קדרית יפנית או סדרנית בקולנוע?”

הצחוק שלה מגיע פתאום, גועה ומתגלגל, נפסק לרגע בנחירה והטיית הראש לאחור, ואחר כך ממשיך ושועט ברחבי הבית, נתקל בקירות וחוזר מהם מעובה ומרוסק.
היא שבה ונושמת אחרי כמה דקות טובות, והיא יכולה לדבר שוב רק אחרי שהיא שותה מהבקבוק שהגיש לה ומנגבת את העיניים בשרוול החולצה.

“יאללה, נגיד שאני זורמת איתך. תשכנע אותי למה לקנות איתך בית”
“אוקיי. פייר אינאף. אני אשכנע אותך למה כדאי לך להיות איתי ואת תשכנעי אותי… מה שאת רוצה. למה כן או למה לא. סבבה?”
“אמרת ‘להיות איתי’. אין ספק שיש לך איזו נטייה לקפיצות קוונטיות”

והוא מספר לה. איך הוא נוטע יערות ונוסע ברחבי הארץ, מדריך נוער איך לשתול עץ, איך לטפל בו. מספר שלמד, מספר שטייל, מספר שאהב ונגמר. מספר על אביו שנפטר לפני שנים ועל אמו שיותר ויותר שוכחת דברים.
ממשיך ומספר לה שהוא אוהב נס קפה פשוט של עלית, אוהב לרתך ולנגר, שונא לרוץ ובכלל ספורט. שלוקח לו שנה כמעט לקרוא ספר, שהוא גרוע בלשמור על קשר ושהחברים שלו יודעים שהכל תלוי בהם. בסוף הוא מספר לה שהוא שונא בננות, מכור לנשיונל ג’אוגרפיק וישן עם שמיכת פוך גם בקיץ.

הכל שקוף אצלו, היא חושבת. אין פילטר ששומר. כאילו כלום לא מסוכן ומותר להגיד הכל כי מה כבר יכול לקרות. אין ספק שהוא היה ילד אהוב, היא תמיד מזהה אותם.
ומה תגיד לו. שהיא מעדיפה לבד? שמאז שאודי בּוֹנֶה שבר לה את הלב בתיכון לא היה לה בן זוג? שאת כל החברים שלה אספה בלימודים ובעבודה ושאין לה קשר עם אף אחד מהקיבוץ? תספר לו שהיא עובדת כל הלילה כמו תנשמת או תן, וקמה מאוחר תמיד עם רגשי אשם? שהיא שותה פעמיים ביום קפה מקינטה רק של דיאמה? שהיא אוספת קוצים של דורבנים? שהיא שונאת לנהוג כי מפחדת להרוג בן אדם? שהיא פוחדת מקולות של שועלים בלילות?

מפתח מסתובב במנעול. יונה עומדת לפניהם. המבט שלה עובר ממנה אליו, ושוב אליה. נירית קולטת צל חיוך. “מצטערת יקרים, היה לי מקרה חירום עם איזה זוג. נו אז מה אתם אומרים?”
היא מסתובבת איתם קצת בדירה, ונותנת עוד כמה פרטים על המוכרים והמחיר, על הסטטוס בוועדה ואישורי הבנייה. וכשעיטם לא שומע היא מסננת לעברה: “איזה חמד של בחור, נכון? רווק, ממשפחה טובה בעמק, ויש לו לב זהב, ממש מציאה.”
“מה קורה, יונה” היא מחזירה בשקט “אין מספיק עבודה בתיווך שאת עושה השלמת הכנסה בשידוכים?”

בדרך החוצה עיטם לוחש לה: “עיטם זה עוף דורס. גם הוא חיה טורפת. טורפת ומונוגמית.”

0
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments