Write Stories

מירב גנילוין

צופרת

זיוית שוכבת על הערסל ומעשנת סיגריה. זו הסיגריה הראשונה שלה מזה עשרים ושבע שנים. היא הרוויחה אותה ביושר. בהחלט מגיע לה אחרי שלחצה send והעלתה את הסיפור שלה לקבוצת הפייסבוק של הסדנא. הנשימה שלה עדיין לא סדירה, הדופק מהיר, הזיעה מתייבשת ברוח. העשן שמתפזר לה בגוף, נשאף וננשף, מרגיע אותה לאט לאט.

אלטר מגיע ועומד ממש בסמוך. יש לו את הכישרון לזהות רגעים כאלה ולבוא לקבל פרטים.

“הי אלטר”
“הי ציוית”
“זהו. שלחתי”
“מפְּרוק, ציוית. פְּרכות, מפְּצוּטה?”
“מרגישה רפויה. חוזרת לעצמי”
“ציוית, זה ממכר. פָּרור לך, כן?”
“אלטר, אל תתחיל לי עם ההטפות שלך. אוקיי? זה עושה לי טוב, אז למה אתה הורס?”
“ציוית, לא כל מה שעוצה טוב הוא גם פָּריא. ופּטח לאישה פָּגיל שלך”
“יאללה, אלטר, תעוף מפה. במקום לשמוח איתי ולהרים לי אתה רק מוריד ומבאס. יאללה תעוף כבר לגלית שלך, נמאסת”

והוא עף.
תודה לאל, היא חושבת. ציפור מעצבן.

עשן הסיגריה ממשיך להסתלסל בתוכה וסביבה, נוסך בה נמנום. הוא צודק, האלטר הזה, זה באמת ממכר. אבל מי זה אמר שהתמכרות זה בהכרח רע. היא יודעת שמאז שסדנת הזום הזו החלה היא משתנה, יש אצלה תזוזה. גם יורם שם לזה לב. הוא כבר שאל אותה מה זה קרה לה בזמן האחרון. היא ציחקקה ורמזה לו שזה בזכותו.

בפעם הראשונה היא הופתעה. כשנגמר השיעור על בניית דמויות היא המשיכה לשבת ליד שולחן העבודה שלה, כמו ילדה טובה. הבית היה ריק, יורם בעבודה. מזל שהוא עובד חיוני. היא כתבה ומחקה וכתבה אחרת, ושוב. ואז היא שמה לב לפעימה הקטנה שהחלה להתפמפם לה בין הרגליים. כיווץ קטן ואחריו עוד כיווץ. והכיווצים פועמים בה מעלה מעלה, וקצב הפעימות מתגבר וכבר מנחשל אותה גל של רטיטות והיא פותחת את הריצ’רץ של הג’ינס ותוחבת את היד לתוך התחתונים. אצבעות יד שמאל מסובבות ומענבלות ויד ימין כותבת (אחר כך, כשתקרא את הטקסט, היא תראה שהדמות בסיפור תפסה אופי קצת, איך לומר, ג’יברישי). כשגמרה, חייכה.

אחר כך באה הפעם ההיא שבה למדו על כתיבת דיאלוגים. כתבה שיחת פלרטוט בין שניים שנפגשים בשדה אבטיחים בשלים. סצינה מימים של טרום סגר. דמות אחת נתקעת עם האוטו ומחכה לגרר והדמות השנייה רואה מרחוק שעומדים באמצע השדה שלה ובאה עם הטרקטור לבדוק מה קורה. הם מתחילים לדבר ומפה לשם, בזמן שהגרר מתעכב, הם פותחים אבטיח ואוכלים את הלב. השיח ביניהם חִרמן אותה כל כך, עד שקמה בחפזון, פשטה את הבגדים במהירות ונכנסה למקלחת. היא נרגעה וחזרה לכתוב רק אחרי ששככו גלי הסערה שחוללו בה זרמי הטוש.

ובערב ההוא, לפני שבוע. יורם מארגן את המטבח והיא מסדרת את הבית ומנקה קצת. שמה בגדים מהמכונה במייבש, מטאטאה את המבואה, מעבירה סמרטוט במקלחת ובכל הזמן הזה הוא דופק לה במוח. מסופר שוב ושוב, מנקר רעיונות, מלקט מילים. הסיפור הקצר הזה מלווה אותה מפעולה לפעולה, מתנועה לתנועה. היא מוליכה סצינות ומדבבת דיאלוגים. הידיים מנגבות אסלה ומקרצפות כיור והראש ממשיך לכתוב סיפור, והנה היא שוב נרטבת למטה, ההתכווצויות מעלות לה חיוך על השפתיים.

היא הורידה את התחתונים וקלעה לסל הכביסה. לבשה את השמלה הכי קלילה שלה והרגישה את הרוח מלטפת לה בין הירכיים. ככה באה ונשכבה על הספה, לידה פנקס ההערות שצמוד אליה כדי שלא יחמקו ממנה פירורי סיפור. היא שומעת את יורם משקשק צלחות אל המדיח ומזרים מי סבון על סירים כשהוא שר בשקט “אחד, אחד, יודע כל אחד, להוריד ת’מים לשתות לחיים ,העיקר שיהיה נחמד…” היא שוכבת מול הטלוויזיה המוחרשת, רואה פרשן מגפה מציג גרפים ועקומות. הסיפור ממשיך לזמזם לה בראש, ובגוף מזמזמת התשוקה. היא מנסה לבדוק: האם הראש והגוף הם ערוצים מקבילים, שמשדרים בו זמנית, כמו בסטריאו? או שהסיפור משודר במונו והוא זה שמלטף את הבלוטות הנכונות ומעורר לה את הליבידו? היא רוצה להמשיך לחקור אבל כבר לא יכולה. הפעימות ממסכות לה את הרצף הסיפורי והיא לוחשת “יורם”, “יורם, בוא”. כשהוא בא היא מזיינת אותו כמו שעשתה מזמן, לפני שלושים שנים ושלושה ילדים.

כשהיא פוקחת עיניים אלטר שוב מולה. היא מסובבת את הפנים ודוחפת אותם לתוך הבד הנוקשה של הערסל. הרבה יותר נעים לה להיזכר בתענוגות הכתיבה מאשר להקשיב לירגזי מרגיז ומוסרני.

“ציוית”
“ציוית”
“ציוית”
“ציוית, אני יוצֵעְַ שאת ערה”
“ציוית”
“ציוית”
“נו נודניק, מה אתה רוצה?”
“תקשיבי, ציוית, התקופה הצֹאת, עכשיו, היא פאמת תקופה מפלפלת. ולכל אֶחָצ יש את הצרכים שלו להתמוצצ. אבל הצורה שאת עוצה את צה, מפתחת תלות ומתמכרת למין צֶרֶך כתיבה, היא לא פריאה. ואם תרשי לי, היא גם פתטית”
“אלטר, אני לא מרשה לך. חלאס. מה מפריע לך שאני מתחרמנת מלכתוב? זה כואב לך? זה מקנאה? היית שמח לגלות פתאום שהחיים יכולים להיות מספקים, אה? יא קנאי, אולי לא סתם אתה ציפור צהובה”
“חיים מצפקים. צצצ”
“אתה יכול לזלזל עד מחר, אבל תראה איך כל העולם בסגר ובאבל ובדיכאון, ואני לעומת זאת חוגגת לי פה התגלויות על השולחן ובין הרגליים”
“זה לא רציני, ציוית. אם את רוצה להיות צוֹפֶרֶת, אמנית אמיתית, את צריכה לקחת את עצמך פִּרצינות ולכתוב על צְבָרִים חשובים פצורה מעוררת כבוצ. איך את חושבת שיתייחצו אליך אנשים רציניים אם הם ידעו שאת גומרת על הציפּוּרים שלך? שאת מתעוררת עם צִיקְפּת פּוֹקֶר כי חלמת על ציפּוּר? את לא נורמלית. קחי את עצמך פָּידיים”
“אתה נשמע כמו דודה רגינה. יאללה, סתום ת’מקור”
“צפוקה” אמר והתעופף לאלון שמעבר לשביל.

כשזיוית התעוררה בערסל כבר היה ערב והחצר הייתה חשוכה. היא פתחה את הנייד וראתה שיש לה חמש הודעות. יורם כתב שהוא במשמרת, כאילו שלא ידעה, ושתתקשר כי הוא רוצה שיעברו על סידור העבודה לחודש הבא. היו גם שתי הודעות מוקלטות מהבנות, ‘אימוש’ ‘איך את’ וכאלה. אמא שלה שאלה מה נשמע והוסיפה אימוג’י של איש עם מסכה, וללי מודאגת כי לא דיברו כבר יומיים. מאז שפרצה הקורונה כל אחת בפינה שלה, יש בה געגוע ויש גם הקלה.

היא לוקחת את מחברת הספירלה ואת פנקס ההערות, מתיישבת ליד המחשב ופותחת דף חדש. האצבעות כמעט מתחילות להקליד כשציוץ של ציפור נשמע מבין ענפי האלה שמול החלון.

“שקט, אלטר, ציפורים ישנות עכשיו”

0
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments