the short story project

search

תמר עמית

סבא מוריס

 

ביום חמישי לפנות ערב נפטר סבא מוריס בבית החולים אחרי ניתוח שהסתבך. הוא היה בן שמונים ושש, ושבוע לפני כן עוד היה בריא כמו שור, מתהלך תמיר כמו תמיד, מלוא המטר-ותשעים שלו, ומדבר באותו קול באס אומר סמכות – אבל רק כשהיה לו באמת מה להגיד. במשך עשרים שנה היתה לו חנות לתפירת וילונות בנחלת בנימין בתל-אביב, והוא היה שקוע רוב הזמן במדידות ובתפירה, ולא היה מרבה בדיבור. את הדיבורים והצחקוקים והשטויות השאיר לסבתא, והיא ברוך השם לא היתה סותמת את הפה.

שבוע אחרי שאשפזו אותו, כשהרופאים אמרו שהכול בסדר, פתאום הרגיש לא טוב, ויום אחרי זה החזיק לאמא שלי את היד ואמר לה, “עכשיו אני צריך ללכת,” עצם את העיניים וזהו. מותו היה בשבילנו הפתעה גמורה, לא משום שהיה צעיר, הרי כבר עבר את השמונים, אלא שהוא לא השתנה הרבה בעשרים השנים האחרונות, ונראה לגמרי כרגיל. סבתא היא זאת שעשתה את כל הבעיות, שכבר לא יכלה יותר לעמוד על הרגליים שלה, שהתחילה לעשות את הצרכים שלה בלי כל שליטה, בכל מקום, שהפסיקה להבדיל בין הנכדים לבנים לחתנים והיתה קוראת לדסי אורנה ולאורנה מרלן, ולא מפסיקה לשאול “מי זה?” באירועים משפחתיים, בזמן שעוד היינו גוררים אותה לשם על כיסא הגלגלים שלה, כשהיא מצביעה כל פעם על מישהו אחר. אבל היא לא הפסיקה לצחוק ולהתבדח, אפילו כשלא היתה מזהה בעצם אף אחד, כאילו שזה באמת לא משנה – העיקר כולם משפחה, לא? מה זה חשוב, בעצם, אם זו הבת או הגיסה או הנכדה או החברה של הנכד?

בגלל סבתא היינו צריכים להפריד ביניהם, כי סבתא כבר ממש לא תפקדה והיה צריך לדאוג לה לסידור בבית-אבות סיעודי. זה אחרי שנה בערך ששכרנו לה מטפלת פיליפינית, והיא היתה יורדת כל הזמן לחייה – ולחיינו. כל הזמן היתה אומרת לסבא שהמלוכסנת הזאת גונבת מהם כסף, שהיא לא עושה לו את האוכל שלו כמו שצריך, שהיא לא שמה מרכך בכביסה ולכן הסדינים קשים כמו אבן, ושהיא בכלל לא למדה אף פעם לגהץ. סבא היה מקשיב ושותק ומהנהן בראש, אבל אמא שלי היתה משתגעת מזה כל פעם מחדש, כשסבתא היתה מתקשרת אליה (את המספר שלה היא זכרה, בכל זאת) ומתחילה לרטון שתבוא מיד לסלק מכאן את המופרעת הזאת – הכול בצרפתית, כדי שההיא לא תבין. ואמא שלי היתה צריכה ללכת לשם ולהרגיע את העניינים, וכל פעם חוזרת הביתה ואומרת למיכאל, “אני כבר לא יכולה יותר. מה נעשה?”

אחרי שהחלפנו להם שלוש מטפלות, שלכולן קראה סבתא בשם “המלוכסנת”, ולא בטוח שהבחינה שהן התחלפו בכלל, מצאה מרלן את בית-האבות הזה. אחר-כך סבא כבר לא היה יכול להישאר לבד, ומצאנו גם לו סידור, אבל בבית-אבות רגיל. מדי פעם, כשהיינו באים לבקר אותה, היתה סבתא נזכרת פתאום ושואלת: “איפה מוריס?” ואנחנו היינו אומרים לה, “הוא בקופת חולים,” או “הלך לבנק,” והיא היתה מסתפקת בזה, ורגע אחרי זה שוכחת. לא בטוח שהיא הבינה בכלל איפה היא נמצאת.

אבל לסבא היה קשה יותר. הוא לא התרגל למקום החדש, והתגעגע הביתה. היו חסרות לו קסטות הווידיאו שלו, שכל היום היה ממיין ומסדר בארון המיוחד שלהן, מדי פעם מפעיל אחת מהן ומסתכל באיזה סרט ערבי ישן משנות השלושים או הארבעים. בבית האבות לא הרשו לו להביא את הווידיאו שלו, כי היתה רק טלוויזיה אחת ב”חדר הבידור”, כמו שהם קראו לו. הוא גם דאג כל הזמן לסבתא, וכל מי שבא לבקר היה מפגיז אותו בשאלות עליה, בפטפטנות שאינה אופיינית לו. אבל הוא לא התלונן אף פעם. בערך חודש אחרי שעבר לשם, כשבאתי לבקר אותו, הוא התחיל פתאום לספר לי על התקופה שהיו במצרים, איך ראה את סבתא בדרך לבית-הספר והחליט שהיא תהיה אשתו, ולא מעניין אותו כלום. ואיך חיזר אחריה, ובא להורים שלה, וישב ימים שלמים על פיצוחים ונרגילות עם אבא שלה והאחים שלה, עד שבסוף הם הסכימו, למרות שהיתה צעירה מדי, והם עוד לא חשבו לחתן אותה. הם התנו את זה ואמרו שסבא יצטרך לחכות עד שהיא תהיה בת שש-עשרה, ועד אז שלא ייגע בה וישמור על כבוד המשפחה, וסבא הבטיח. ואיך הוא הקים את חנות הבדים שלו אחרי שהם התחתנו, וכל הערבים החשובים היו באים לשם לקנות, רק בשביל להסתכל על סבתא, כמה שהיתה יפה, ובהזדמנות הזאת היו גם קונים משהו, ואפילו משהו קטן, אבל זה מצטבר בסוף. ואיך שהם ברחו משם והיו צריכים להשאיר הכול, ויצאו בלי כלום, ופה היה צריך להתחיל הכל מחדש, אבל ברוך השם שהיה לו מקצוע, והוא לא היה צריך לבקש נדבות.

בחיים שלי לא שמעתי אותו מדבר על התקופה ההיא, ולא ידעתי שסבתא נחשבה לכזאת יפהפייה כשהיתה צעירה. אצלנו במשפחה תמיד אמרו שאמא שלי היא היפה, אבל התכוונו מבין שלוש הבנות, כנראה.

לפני השבעה, שהתחילה ביום ראשון כדי שכל המוזמנים מכל הארץ יספיקו להגיע להלוויה, החליטו שלוש הבנות, כלומר אמא שלי והאחיות שלה, שלא מספרים לסבתא: בין כה היא לא תבין, ובין כה אי אפשר לקחת אותה ללוויה, אז מה הטעם? הקפדנו להמשיך לבקר אותה כרגיל, ולהתנהג כרגיל. אבל כבר ביום הראשון אחרי שסבא נפטר, כשאמא שלי הלכה אליה בפעם הראשונה אחרי שלושה ימים, כי בימים האלה היתה בבית-החולים ולא הספיקה לקפוץ אליה, היא דיברה על סבא בלי הפסקה, ופעם אחת הצביעה לפינת החדר ואמרה, “מוריס, בוא להנה. למה שם בפינה?” למחרת, כשמרלן היתה אצלה עם שני הבנים שלה, היא כל הזמן אמרה, “מוריס, למה אתה לעמוד? בוא תשב איתנו,” ואחר-כך חזרה לפטפט את הפטפוטים הרגילים שלה.

אחרי שלושה ימים סיפרו לנו האחיות, שכל הלילה היא צעקה וצעקה, וכשבאו לשאול אותה למה היא צועקת, היא אמרה, “אני צעקתי? מה פתאום, זה לא אני!” וכשבאנו אני ואביבה ודסי אחרי השבעה כבר, היא שוב אמרה פתאום, בלי שום קשר לשיחה, “מוריס, עוד פעם אתה לעמוד? בוא תשב. תביאו כיסא למוריס, נו תביאו כבר!” ואחר-כך היא תפסה פתאום לאביבה את היד ואמרה לה, “אני פוחדת ללכת.” אביבה לא הבינה ושאלה, “לאן? ללכת לאן?” והיא הסתכלה עליה במין מבט כזה מלא בוז, כאילו אמרה, מה זה את לא מבינה על מה אני מדברת, ואחר כך פנתה לדמות העלומה שכל הזמן היתה מצביעה עליה ומדברת אליה ואמרה, “בסדר מוריס, אני הבנתי אותך. תשב כבר בשקט.”

בדיוק אחרי שבועיים, ביום חמישי, עוד לפני האזכרה אפילו, התקשרו מבית-האבות ואמרו לנו שסבתא נפטרה אחרי דלקת ריאות קלה שגילו אצלה אתמול בצהריים. היא לא היתה חולה לפני כן, והמצב הגופני שלה היה מצוין, בהתחשב במגבלות. אני לא יודע את מי היא ראתה שם בחדר שלה, ולמה דווקא בזמן הזה ולא קודם, אבל בטוח שהיא זיהתה את מוריס ולא בלבלה בינו לבין אף אחד אחר, ובטוח שהיא הבינה, למרות שכבר לא הבינה כלום, את זה היא הבינה.

 

0
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments