the short story project

search

נטע זר

בפעם הראשונה שפגע בי ברק

 

בפעם הראשונה שפגע בי ברק, הייתי בן תשע והחלום שלי היה לזכות בלוטו. בשלישי אחר הצהריים הייתי כותב שישה מספרים על פתק אדום, כי אבא מעולם לא הסכים לקנות לי כרטיס אמיתי, אפילו שאלה היו דמי הכיס שלי. “שתהיה בן שמונה-עשרה תוכל לבחור כל פח זבל שבעולם לזרוק אליו את הכסף שלך,” הוא אמר. גם בן-דוד שלי שמשרת בחיל האוויר לא הסכים לבוא איתי לקיוסק של מפעל הפיס ולקנות במקומי. הוא אמר שאני מטומטם, שהסיכוי לזכות בלוטו קטן יותר מהסיכוי שיפגע בי ברק.

בשלישי בערב הייתי יושב מול הטלוויזיה, מהופנט מול הכדורים הצבעוניים שרקדו בתוך המיכל על המסך. כל כמה שניות הייתי מביט בפתק האדום, מוודא שהוא עדיין בידי ושהמספרים לא הלכו לחפש משהו יותר טוב לעשות. אבא לא הצליח להבין את הקיבעון שלי עם הלוטו, הרי אפילו כרטיס לוטו אמיתי לא היה לי. לדעתו, אם הייתי מצליח לנחש את המספרים הייתי יוצא טמבל אפילו יותר גדול. כל שלישי בערב הוא חטף עצבים בגלל זה, אבל אמא הרשתה לי אז לא היה לו מה לעשות.

את הרעיון עם הברק קיבלתי ממורן, שסיפר בכיתה על דוד שלו שגר בקנזס, שנפגע מברק פעמיים. בפעם הראשונה הוא טיפס על הגג שלו כדי לסדר את האנטנה של הטלוויזיה, וברק עף מהשמיים ופגע בו. הוא לא מת, אבל הוא המשיך לסבול מכאבים עוד הרבה זמן אחר כך, ובאופן כללי נהיה אדם עצבני ולא נעים. בפעם השנייה הוא נהג בטנדר שלו ועצר בצד הכביש, וברק פגע בעמוד שהוא השתין עליו והרג אותו. אמרתי למורן שיש יותר סיכוי להיפגע מברק מאשר לזכות בלוטו. והוא גלגל עליי עיניים ואמר שכל אחד יכול להיפגע מברק, ושמלא אנשים זוכים בלוטו, אבל הסיכוי להיפגע מברק פעמיים? אפילו זוכים בלוטו יכולים רק לחלום על זה.

יום הולדת תשע שלי היה שבוע אחר כך, וביקשתי מאבא שיקנה לי אנטנה לטלוויזיה, אבל הוא צחק ואמר שיש לנו כבר כבלים, ובכל מקרה לא נראה לו שעוד יש דבר כזה בכלל. במקום האנטנה, בלעתי את האגו ושאלתי את מורן, שבכל זאת היה המומחה לעניין, איך עוד אפשר להיפגע מברק, חוץ מאנטנות ועמודים.

במשך כמעט שלושה שבועות, טיפסתי על הגג כל לילה עם מטריה וניסיתי לתפוס ברקים. הייתי פותח את החלון של החדר, יורד בזהירות לגג של המרפסת ואז עולה משם לגג של הבית. נזהרתי לא להרעיש. לא רציתי להיקלע למצב שבו אצטרך להסביר את עצמי לאמא או לאבא. אחרי שיפגע בי ברק פעמיים, אף אחד כבר לא יוכל להטיף לי על סיכויי הזכייה בלוטו, ואני ידעתי את זה, אבל ידעתי גם שהם לא יבינו, אז העדפתי לשמור את התוכנית לעצמי.

עד היום אני לא שומע באוזן ימין ואני לא יכול לישון כמו שצריך. הרופאים אמרו שהשינה זה עניין נוירולוגי מהחשמל ושהם מקווים שזה יעבור לי עם הגיל, אבל זה לא עבר. את הפגיעה עצמה אני לא זוכר, אבל את הכוויות והכאבים בכל הגוף זכרתי מספיק טוב בשביל לוותר על הפגיעה השנייה מראש. גם על הלוטו ויתרתי אחרי הפעם הראשונה שפגע בי ברק.

חזרתי לבית של ההורים אחרי שניצן טסה לעשות תואר שני בסטנפורד. חלק קטן ממני רצה להישאר בתל אביב, לפתוח דף חדש, לחזור לגור עם שותפים, למלצר, לצאת עם חברים ולחזור בארבע לפנות בוקר.

החלק הגדול יותר ניצח, החלק ששאל, “בשביל מה?” הרי את הדבר היחידי שרציתי בחיים כבר איבדתי, הדבר הזה הלך לכתוב תזה במדעי המוח בקליפורניה. וזה לא שניצן לא אהבה אותי, באמת שכן. היא פשוט לא האמינה כמוני באהבת אמת. מבחינתה, הרעיון שמתוך שבעה מיליארד בני אדם יש רק אחת שמתאימה לי הוא מגוחך. וגם אם כן, הסיכוי שאשכרה הצלחתי לאתר אותה, ושזאת היא, הוא בלתי-נתפס.

“כבר יש לך יותר סיכוי לזכות בלוטו,” היא חייכה, דמעות בזוויות העיניים, וליטפה לי את השיער, כמה לילות לפני שעזבה. בלילות שאחרי, לפני שסיבלטתי את הדירה וברחתי מהעיר, אפילו כדורי שינה כבר לא הצליחו להרדים אותי. הימים והלילות נמרחו והתערבבו לכדי עיסה אחידה ולא ברורה, ואני הבנתי שאין לי יותר מה לחפש בדירה הזאת.

החדר הישן שלי אצל ההורים נשאר בערך אותו הדבר. הקלידים היו מכוסים כדי לא לצבור אבק, הלגו עדיין היה שמור בקופסאות בארון, מחכה ליום שבו איזכר בו, והדיסקים עדיין היו מסודרים באופן אלפביתי. הבטתי בכולם לאורך הלילה וחשבתי על רחוב אלנבי ועל דוד של מורן ועל מדעי מוח. רק כשהתעוררתי מהרעם הבנתי שבכלל נרדמתי. הרוח הרעידה את הרעפים הרופפים והשמיעה קולות של סרט אימה. ניסיתי להיזכר על מה חלמתי, אבל לא הצלחתי להיזכר בשום חלום אחרי גיל תשע. קמתי מהמיטה, לקחתי מטריה, יצאתי מהחלון וטיפסתי אל הגג, וחיכיתי לפעם השנייה.

0
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments