the short story project

search

אור רוזנברג

המסע הארוך לעבודה

הם הודיעו על הקטע עם הרכבת הרבה יותר מדי מאוחר. כבר קמתי בבוקר, בשעה שבה אני צריכה לקום כדי לתפוס את הרכבת של שמונה ועשרה. הייתי כנראה עולה על האופניים ומגיעה כל הדרך לתחנה כדי לגלות שהיא סגורה, אם לא הייתי מרימה קודם את הטלפון ורואה את ההתראות. אימא, כמה התראות.

הפסקתי להתארגן לעבודה. לא היה טעם שאשב לקרוא את הכול, אז נכנסתי לאתר החדשות הראשון שאני מכירה וחיפשתי עדכונים. מתברר שהרכבת הושבתה כבר מהשעה ארבע בבוקר. אמרו שהייתה שם איזו רעידת אדמה במקטע של כביש החוף, שנגרם נזק למסילה. הרכבת או המדינה לא סיפקו פתרונות חלופיים. כל מי שהגיע מאזור הצפון נידון להיתקע לנצח בפקקים שעוברים ליד המושבים של השרון.

לא היה לי מושג איך אני הולכת להגיע לעבודה. נכנסתי לקבוצה של המשרד בווטסאפ. ההנחיה שם הייתה להגיע כרגיל.

נכנסתי לרשת החברתית. הכוונה שלי הייתה לכתוב פוסט של תסכול, אבל מתברר שהקדימו אותי בהרבה. כל האנשים שתפרו בינג’ לתוך הלילה קיבלו ראשונים את הידיעה על רעידת האדמה והם העבירו את הזריחה בשרשורים של מרמורים. בין לבין, היה מישהו שאמר שפיתח אפליקציית מציאות רבודה שאמורה לעזור לכל מי שנתקע. הוא היה אמור להשיק אותה בעוד איזה חצי שנה, אבל נראה היה לו שעכשיו זה זמן טוב להוסיף משתמשים.

פתחתי את העמוד של האפליקציה. היא הורדה כבר ארבעת אלפים פעמים בשלוש ומשהו שעות. הייתי קוראת לזה הצלחה.

התקנתי אותה. זה לקח דקה או שתיים ובסוף התוכנה ביקשה רשות להתחבר למצלמה שלי. הרשיתי לה. האפליקציה נפתחה ולא ראיתי שום דבר מיוחד, רק את המציאות מבעד למצלמה של הטלפון. כיתוב קטן בתחתית המסך ביקש ממני לצאת לדרך ראשית.

מיותר לציין, לא גרתי ליד דרך ראשית. מלכתחילה בחרתי לגור בנתניה כי נמאס לי מהרעש מחוץ לדירה בהרצליה. כדי לצאת לרכבת, הייתי צריכה קודם כל לצאת מקומפלקס המגורים שלי, משימה מורכבת כי אני גרה בבניין צפוף שעבר פינוי בינוי. אבל עשיתי זאת – יצאתי לרחוב וכבשתי את הפיתוי לקחת אתי את האופניים.

פתחתי שוב את האפליקציה. הפעם, ראיתי חצים זוהרים וגדולים על גבי המסך. כל אחד מהם הצביע בכיוון אחר, כמו בתוכנת ניווט עם כמה מסלולים אפשריים. אחד החיצים, לתדהמתי, הצביע לכיוון הבניין שאני גרה בו. יש שם שכן שיכול לעשות לי קארפול על לפחות חלק מהדרך, נטען. פתחתי תמונה של השכן הזה. זיהיתי אותו בתור המעצבן שביקש ממני להפסיק לעשות ספורט בדירה כי אני “גורמת לבניין לרעוד”. החלטתי לוותר. כיוונתי בחזרה את הטלפון לעבר הכביש.

שלושה חצים זוהרים התפצלו על גבי המסך, ולצידם שמות של מסלולים וזמן הגעה משוער. הטקסט שהופיע היה “משאית” (1 שעה 20 דקות), “קארפול אופניים חשמליים + אוטובוס” (1 שעה 50 דקות), “קארפול אופניים חשמליים + אופנוע ים + אוטובוס” (1 שעה 10 דקות).  

דווקא רציתי לבחור במסלול השלישי, פחות בגלל זמן הנסיעה הסביר ויותר כי אף פעם לא חשבתי שאגיע לעבודה על גבי אופנוע ים. רק שהמסלול הזה דרש נקודות. כן, היו מסלולים שצריך היה לשלם על הנסיעה בהם בנקודות. נקודות תמורת כסף, שלא היה לי, או תמורת נסיעה שיתופית.

עכשיו הבנתי מאיפה הגיעו כל הטרמפים האלה על גבי אופניים חשמליים.

נכנסתי להגדרות של האפליקציה וסימנתי את עצמי כנהגת. אחר כך חזרתי לקומפלקס, פתחתי את הדלת למחסן והוצאתי משם את האופניים. הם לא היו חשמליים, אז לא חשבתי שמישהו באמת ירצה לקבל טרמפ כדי לראות אותי מזיעה. קיבלתי את הנקודות לאפליקציה וכבר עמדתי להתחיל לדווש לכיוון החוף כשקיבלתי התראה שיש נוסע מעוניין.

הוא גר ממש רחוב וחצי ממני, גיליתי, ואנחנו בערך באותו גיל. לא נתון מובן מאליו באזור הזה של העיר, שמורכב ברובו ממשפחות שנוסעות בשני רכבים הלוך וחזור. נו, טוב, אמרתי לעצמי, והתחלתי לרכב לכיוון הבית שלו. מפה לשם, שרפתי עשר דקות מתוך דרך שעדיין לא התחילה. מעניין אם במשרד יקבלו את זה אם יום העבודה שלי יתחיל בעשר בבוקר.

הוא חיכה לי בחוץ, מנפנף בידו ברישול. הוא לבש טישירט דהוי ומכנסי חאקי, וכשבלמתי לידו התגובה הראשונה שלו הייתה: “באמת שאלתי את עצמי מי היה מוכן ללכת על הקטע של האופנוע ים”.

“אתה מעדיף לעמוד בפקקים?”

“שנייה לפני שבאת, הייתי בטוח שזה מה שיקרה”.

“אז קדימה, בוא. אני מאחרת לעבודה”.

הוא הושיט את ידו: “אני גדי”.

הנהנתי, לא מסירה את הידיים מהידיות: “אני סיון”.

“נעים להכיר, סיון”, הוא התיישב מאחוריי: “תגידי לי אם אני מכביד עלייך”.

מה שגדי לא ידע הוא שבעבר דיוושתי עם אופניים בטריאתלונים. המשקל, המרחק ואפילו רמת החספוס של הכביש לא הזיזו לי. מה שכן, שנאתי להיות בלחץ, ועוד יותר שנאתי להזיע, מה שקרה בכלום זמן עם החום של יולי-אוגוסט. ברכבת, זאת לא הייתה בעיה. בתוך הקרונות היה מזגן מקפיא, כך שהיה לי זמן להצטנן ואפילו להחליף בגדים בשירותים. פתאום, אופנוע הים לא נראה רעיון טוב כל כך.

גדי נמנע מלדבר אתי במהלך עשר הדקות של הרכיבה. כשסוף סוף הגענו וקשרנו את האופניים, הוא הרים את הפלאפון שלו אל על והצביע לעבר המזח. “לשם”, אמר.

לצד המזח אכן היו קשורים כמה אופנועי ים, אבל לא ראינו אף אחד. לא הייתה לי תחושה טובה בנוגע לזה. לא התכוונתי ללמוד לרכוב על אופנוע ים מאפס, ובוודאי לא הייתה לי כוונה לגנוב אחד. התקרבנו בהליכה לכיוון המזח. רק כשכבר יכולנו לראות את אופנועי הים מקרוב, הבחנו שמישהו יושב עליהם ומסתכל בפלאפון שלו. כשאמרתי לו “הי” הוא הסתובב ואמר: “אה, הנה אתם”.

“אתה מביא לנו את האופנוע?”, שאל גדי.

“כן, כן”, אמר הבחור: “אני אקח אתכם לצד השני, לצומת הסירה. אתם שניכם עובדים באזור, נכון?”

גדי הנהן. אני לא. עוד לא לחלוטין הבנתי איך האפליקציה עובדת.

“אתה לא בא אתנו?” שאלתי.

“מה? לא, נשמה. אני פה בשביל הנקודות. זה ניקוד פסיכי לקחת אתכם מרחק כזה בכלום זמן, ומתברר שהנקודות האלו קבילות גם ברכבת. רק תחשבי כמה פעמים את יכולה לנסוע בחינם”.

“כשהרכבת תחזור”, אמר גדי.

“היא תחזור, היא תחזור”, נפנף האיש שעל האופנוע בידו: “תיכנסו בינתיים. תרגישו בנוח. אני מקסים”.

“גדי, סיון”, אמר גדי, מצביע על כל אחד מאתנו בתורו.

נכנסתי לאופנוע ופתחתי שוב את האפליקציה. גיליתי שיש לי כעשרים התראות שלא נקראו. הן לא היו מהאפליקציה עצמה, אלא ממשתמשים בקרבת מקום. מתברר שאלה שיתפו כל הזמן נתיבים חדשים לנסוע בהם, פרקו תסכול ותיעדו את תמונת המצב בכבישים. גם זה, כך מתברר, היה שווה נקודות – אם כי הרבה פחות מאשר נסיעה שיתופית.

גם אני, אגב, קיבלתי נקודות על הטרמפ באופניים. חמישים ושבע נקודות, אם תהיתם.

זה לא מה שמשך את תשומת הלב שלי. ההאשטאג שחזר על עצמו שוב ושוב היה #פורצים_לרכבת. אף אחד לא טרח להסביר מה הוא אומר. כל הטקסטים היו גנריים ואמרו “תגידו לי מתי זה קורה” ו-“מגיע להם, הקקות”. שאלתי את גדי ומקסים אם הם יודעים על מה מדובר בזמן שמקסים התניע את האופנוע.

“אה, זה?”, שאל מקסים, מתנער בנונשלנטיות: “זה היה אחד הפוסטים הראשונים שעלו אחרי שהודיעו על ההשבתה של הרכבת. יש כמה מטורפים שמתכננים להשתלט עליה, יעני להפעיל אותה בעצמם”.

“זה אפשרי בכלל?”

“את מגיעה לעבודה על אופנוע ים. הכול אפשרי”.

בתוך כך, האופנוע התחיל לעשות את דרכו בים. הנסיעה הייתה נעימה פחות משחשבתי. התנועה לא הייתה חלקה, אלא על גבי הגלים. ריח חזק של מלח וביוב נישא באוויר ומדי פעם הוא גם ניתז עליי, על גדי ועל תיקי העבודה שלנו. תוך כלום זמן, הייתה לי בחילה נוראית. למזלי, לא אכלתי הבוקר. יכולתי לסבול בשקט ולפנטז על הקפה שאוכל לשתות כשאגיע סוף סוף למשרד, בתקווה שלא יפטרו אותי עד שזה יקרה.

“אז במה אתם עובדים?”, שאל מקסים, לא מושפע בכלל מתנאי הדרך.

“אני מנהל מוצר”, אמר גדי, מבלי לפרט: “היית מגיע גם קודם לעבודה על גבי האופנוע?”

“רק בשביל לצאת לתל אביב וכאלה. אני שונא לעמוד בפקקים”.

“כן, אבל עד שהרכבת תחזור, זה מה שתעשה?”

“לא יודע. שמע, הקטע עם הרכבת, בינינו, היה עניין של זמן. הם פאקינג בנו את המסילה לאורך כביש החוף, יעני מעל קרקע של סחף. אתה מבין למה אני מתכוון? העשירים פה לא רצו שהרכבת תעבור להם ליד הבית. ההיפים לא רצו שהיא תעבור דרך החורשות באזור. היצרנים של הרכב לא רצו שתחתוך את הכביש. יצא שהיא נבנתה על כמה גרגירי חול וכולם קיוו שיהיה בסדר”.

היו למקסים עוד כמה תיאוריות קונספירציה לחלוק, אבל כבר לא הייתי מסוגלת להקשיב. ניסיתי להתמקד בנקודה אחת ולכן הסתכלתי על קו החוף. היו גם שם כמה רכבים אמיצים שניסו לחמוק מהטורים הבלתי נגמרים על הכביש באמצעות מעבר ברצועת החוף עצמה. כלומר, מעבר על גבי פסי האטה עשויי חול, במהירות איטית ותוך הישמרות ממובטלים ופנסיונרים שמצאו את עצמם שם במקרה.

“תראו את הסטטיסטיקות”, אמר גדי, מבטו כבוש בנייד שלו: “יש אשכרה אנשים שהלכו על פארקור”.

“בין גשרים, כאילו?”, שאלתי.

“חמודה את. בין רכבים”.

“אלוהים ישמור.”

“בסדר, הם מעטים. הרוב הלכו על קארפולים וכאלה. מתבגרים עושים הון תועפות מלהסיע אנשים לצמתים. אם ההשבתה תימשך, הם עוד יכולים להפוך את זה למקור הכנסה”.

“חשבתי שמקבלים על זה נקודות, לא כסף”.

“חכי. את הנזקים של רעידת האדמה הזאת עוד ייקח זמן לשקם”.

בזה הוא ללא ספק צדק. מקו החוף, קל היה במיוחד לראות איך הרכס שסוכך על הרכבת התמוטט על המסילה כמו שכבת רעפים, ממשיך לפזר שאריות של אבק ועפר במשך שעות. לו רכבת אכן הייתה עוברת שם בשעות האסון, ללא ספק היו נפגעים בנפש, ואלוהים יודע כמה שעות היה לוקח לחלץ אותם משם.

האופנוע התקרב בינתיים למרינה של הרצליה. מכאן, יכולנו טכנית לעשות את הדרך גם ברגל. יצא שהמשרד שלי מוקם סמוך לקניון שעל יד החוף, ולמעשה שיווק את עצמו אקטיבית למועמדים לעבודה באמצעות הנוף לים. לא נראה לי שהמנהלים שחשבו על היתרונות של המיקום הזה לקחו בחשבון שהים יכול לשמש כנתיב תחבורה פוטנציאלי. על כן, תארו לעצמכם את התדהמה שלהם כשהופעתי ממש מתחת למרפסת, בזמן הפסקת הסיגריה שלהם, מנפנפת בתיק נוטף מים ובחיוך של מי שמבחינתה, חצי מיום העבודה כבר מאחוריה.

במפתיע, אף אחד לא שאל למה איחרתי או נקב בשעה שאהיה מחויבת לצאת בה הביתה, תשע שעות לאחר מכן. בין כל הסיפורים על עובדים שיצאו מהבית בשש בבוקר, או נתקעו שעות בדרך מכביש שתיים, הרעיון להגיע על אופנוע ים נשמע כמו אנקדוטה מעניינת בהרבה. רק שאני רציתי לנוח קצת מכל המהומה. החלפתי בגדים. הנחתי את התיק מתחת לחלון, לייבוש. הכנתי לעצמי כוס קפה קר. בין לבין, ראיתי שגדי כתב עליי ביקורת באפליקציה. הוא נתן לי תג ששמו “נשמה של הרפתקנית”. פתחתי חלון צ’אט וכתבתי לו “תודה”. הוא שאל מתי אני מסיימת ואם נוכל לחזור ביחד.

כתבתי לו מתי, אבל ביקשתי לוותר הפעם על הגעה דרך הים. אוטובוסים, או משאיות, יהיו די והותר.

כשסגרתי את חלון הצ’אט, שמתי לב שהאפליקציה המשיכה לפעול. רציתי לסגור אותה. ממילא היא שתתה המון סוללה וכל שנדרש כדי להיפטר ממנה הוא סוואייפ אחד למעלה.

“סיון, ראית את המייל ששלחתי הבוקר?”, קרא מעבר לכתף שלי אחד המנהלים. לא טרחתי לבדוק מי זה. כולם שמעו בינתיים איך הגעתי לעבודה. המחשבה שהצלחתי לעשות זאת ולבדוק מיילים במקביל הייתה מגוחכת.

תשומת לבי רותקה למסך, שם החיצים המשיכו לזהור, ואולי הפעם לא הבינה המלאכותית, אלא התושייה שלי, היא שמתחה אותם ממקום למקום. החיצים הציעו לי כמה אפשרויות: עבודה (9 שעות), בטן-גב (2 שעות), אהבה (12 דק’). נכנסתי שוב לפרופיל של גדי. מתברר שבזמן שהתחלתי את היום, הוא עדיין נמצא בדרך לעבודה. הוא הלך ברגל, בחום הקופח, כל הדרך להרצליה בי”ת, מעבר לגשר של הרכבת.

“אני כבר חוזרת,” אמרתי.

“אבל הרגע הגעת”, קרא אותו מנהל מעבר לכתפי. הסתובבתי אליו. אמרתי לו, מבלי למצמץ: “אני אתחיל לענות בינתיים למיילים, אל תדאג”.

“אבל העבודה…”

“מקסימום אני אישאר קצת. זה לא שאני מתלהבת לחזור הביתה, אחרי מה שראיתי בדרך”.

הוא הנהן, לא מתרשם במיוחד. לא היה אכפת לי. מבחינתי, לא עשיתי את המסע הארוך הזה רק כדי לשבת במזגן מול מחשב, מרחק של עשרה קילומטרים מהבית. הייתה לי משימה אחרת, גם לא הייתי מודעת אליה כשקמתי בבוקר.

יצאתי מהמשרד, לא שוכחת להעביר את האצבע שלי במכשיר ספירת הנוכחות. לא ידעתי מתי אני הולכת לחזור. כתבתי לגדי שאני בדרך ללוות אותו, עם בקבוק מים קרים. הוא שלח לי אימוג’י נדהם וכתב: “התחלקת על השכל? כנסי למשרד, הכול טוב”.

“אני אכנס אחר כך”, כתבתי.

“הבוס שלך לא יכעס?”

“הבוס שלי היה יכול לתת לי לעבוד מהבית”, כתבתי.

עקבתי אחרי הסמן המהבהב של גדי על המפה. מצאתי אותו כעבור עשרים דקות, ממתין לי בצל של הגשר ליד הרכבת. הוא היה במרחק הליכה של שלוש דקות מהמשרד, או כך לפחות הוא אמר, כשמלמל בנוסף “תודה רבה” ולקח מהמים שלוק גדול. אחר כך החלפנו מספרים, כדי שנוכל לתקשר גם מחוץ לאפליקציה. התיישבנו עוד כמה דקות לנוח מהחום כשאנו משקיפים על המסילה הריקה. יכולתי להישבע שגם היא יצרה חץ כלשהו, או בעצם שניים. הם הובילו אחד לשני, ויצרו מסלול שהתחיל איפה שהוא נגמר. המסלול הזה הוביל אותי לגדי וגם ממנו, ולמרות שהוא הסתיים לעת עתה, הייתה לי הרגשה שאת המסע שהוא לקח אותי אליו, אני רק התחלתי.

0
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments