the short story project

search

יעל דנון

עץ התפוז הנטוי

 

צלצול הפעמון מפר את דממת ביתי.

מבעד לעינית אני רואה אותו, הבעת פניו החלולה, ריצוד עיניו בתוך מסגרת המשקפיים, חוסר הסימטריה של כתפיו, אני פותחת.

“זה בשבילך”, הוא כמעט צועק עלי כשהוא מגיש לי שקית מלאה בתפוזים שנקטפו מהעץ שנשתל בגינה שלי, אך ענפיו מתעקשים לנטות דווקא לגינה שלהם.

“תודה לך” אני מחייכת, “מאוד יפה מצידך” קולי רם ואיטי מהרגיל, תוהה אם מילותיי מצאו דרך להגיע אליו, אך הוא כבר בגבו אלי, ואף על פי שמאחור הוא נראה כמו ילד רגיל, אפילו מאחור, רואים את מה שלא בסדר.

חלון המטבח שלי פתוח, וכנראה גם שלהם, ולכן אני שומעת את טריקת הדלת הרמה אצלם ואת אביו צועק: נתת לה?”

“נתתי” הוא משיב.

“כל הכבוד בן. אמרה משהו?”

“לא לא לא”

תשובתו מקוממת אותי.

אני סוחטת את התפוזים למיץ. המיקסר הזקן מערבל את הביצים, המיץ והסוכר ועכשיו אני מוסיפה את הקמח. הבלילה מתעגלת לתוך התבנית ומשם לתנור החם. את קליפות התפוזים אני משרה בקערת מים. צריך להוציא את המר כדי שיהיה מתוק. ילדים אוהבים מתוק. אני יודעת. היה לי פעם ילד.

אני נכנסת דרך שער ביתם, זה שאיש מלבדם לא צועד דרכו. דופקת בדלת.

אביו פותח וכשמבטו נוחת על העוגה שבידי, חיוכו מסיט מעט את קמטי העצב שחרצו שבילי קבע בלחייו. “בן, בוא תראה מה קיבלנו!”

“עוגה עוגה עוגה” הילד מוחא כף.

שמחתו שקופה וחגיגית, וידיו עוטפות אותי פתאום לחיבוק חזק ומגושם, וגם ידיי עוטפות אותו בטבעיות, כמו היו מוכנות מאז ומתמיד ורק הילד חסר בהן.

“מחר נכין יחד סוכריות תפוז?” אני לוחשת, ואביו מסיט ראשו כדי שלא אבחין בלחלוחית עיניו.

 

0
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments