the short story project

search

Avital Dudelzak

לפוצץ את המפעל

במפעל הגלידות של מידן, המצוקה קשה. אני עובדת כבר כמה חודשים וכל יום אני מרגישה יותר ויותר איך אני נהפכת לרובוט. פשוט מכונה. כל יום במשך שתיים עשרה שעות, אני עומדת על הרגליים. הפסקה אחת של חצי שעה מיועדת לאכילת סנדוויץ’ וכמה נשימות. מה שאני עושה בפועל זה לארוז גלידות לתוך קרטונים. התנועה צריכה להיות מכנית ומהירה, אני צריכה להתאים את עצמי למכונות. זו עבודה רצינית וצריך ראש מלא ריכוז בשביל זה. אם את מעופפת או לרגע אחד מסתכלת לאחור או לצד, או אולי פוזלת לכיוונו של אחד העובדים, את מפספסת את הגלידות שבאות מהמכונה, מאבדת את קצב המכונה ואז הגלידות מתחילות ליפול עליך בכמויות. את מוצאת את עצמך צועקת וקוראת לעזרה. לרוב, מהר מאוד מגיע אחד העובדים ועוזר לך לתקתק ולחזור לקצב הנכון. בזמן שאת מצטערת על הפשלה שעשית הוא חוזר לעבודתו, ואת מחויבת לדלג על כך במבוכה ולהמשיך בשגרת עבודתך. בהתחלה הייתי שוגה כך כמה פעמים ביום אך עם הזמן למדתי לעבור למצב האוטומט. מצב האוטומט דומה למצב שבו את עוברת למצב טיסה בפלאפון. זה פשוט: את מנתקת את המוח שלך ונכנסת לפעולה. כל הכוח שלך נתון באינרציה, בפעולה החוזרת והנשנית. במצב האוטומט. במצב האוטומט, המחשבות שלך עפות מבלי שתניחי את דעתך עליהן, ואת פשוט שם: מכונה עם מחשבות

וכך עבר לו יום ועוד יום במפעל הגלידות של מידן, מעבירה את הגלידות מהמכונה לקרטון, בכמויות של חמש, תשע, או שלוש פעמים שלוש (תלוי בהספק), עד שיום אחד פשוט התעייפתי. התעייפתי ואיזו הנחה מוזרה נפלטה ממני, הגלידות נשמטו מידי מחמת המיאוס, ומבין שפתי נפלטו המילים: “אני עייפה”. כשהתחלתי ללכת לכיוון הדלת, כמעט על אותו אוטומט שהייתי שרויה בו באריזת הגלידות היומיומית, לפתע מישהו שראה אותי מהקצה השני של המפעל צעק: “לפוצץ את המפעל”. ברקע שמעתי רחש של גלידות אשר נופלות בערמות אחת אחרי השנייה, הקרח נשבר ומתמוסס בקרקע, ואחריו קמו עוד קולות ועוד אנשים. הם החלו לעזוב את המכונות וללכת אחר הקול החוזר והנשנה של האיש: “לפוצץ את המפעל” “לפוצץ את המפעל”! עוד ועוד גלידות נפלו והתפצחו אחת בשנייה, נוצר עומס במכונות, ומכשירים החלו להשמיע צלילים של היתקעות. האחראים רצו במפעל מצד לצד, ניסו לכבות את המכונות או לעצור את זרימת הררי הגלידה המטורפת, שנאגרו על הרצפה והתפצחו עוד ועוד עד בלי סוף.  לפתע אני שמתי לב, שהאנשים החלו ללכת בעקבותיי, בתורים. אחר כך התערבבו והתקהלו כמו אותן ערמות גלידה בתוהו. וכולם יצאו החוצה, לבסוף גם האחראים יצאו, המומים מהמצב. הם לא כעסו ולא צעקו. פשוט עמדו שם, בוהים בחלל האוויר. הם וויתרו בכלל על הניסיון להציל משהו. לאחר כמה דקות שמענו קולות פיצוץ. ויצאנו מהשער על מנת שאף אחד לא יפגע. אישה אחת עם שיער אדום התקרבה אלי. היא נעצה בי את עיניה. בעודי בוהה בה שמתי לב שאישוניה התרחבו לממדים לא הגיוניים, לפתע היא פתחה את פיה ושאלה אותי במין תימהון ובציפייה: “נו, אז מה עכשיו?” לא ידעתי מאין נפלה עלי אחריות שכזו ומאין עזרתי את הכוחות להגיד את מה שאמרתי, אך זה היה בערך כך: “הקשיבו כולם! עכשיו שאנחנו חופשיים. אנחנו יכולים לעבוד איפה שנרצה.”

האוזניים של כל העובדים לשעבר נדרכו, היה נראה כאילו כל אחד מהם, התקרב אלי בעוד מין צעד זעיר ומלא תקווה על מנת לשמוע עוד.

לרגע חשבתי מה עוד אני יכולה לומר להם? לאן אני יכולה להוביל את האנשים האלה שמחכים לדברי?  לאחר כמה דקות עלה בי הרעיון. הסתכלתי על המון האנשים ובישרתי להם: “שמעתי שיש מפעל חטיפים לא רחוק מכאן.” אחר כך, התחלתי ללכת, וכולם בהמולה שקטה הלכו אחרי.

0
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments