the short story project

search

Yaacov Sadeh

השביל

יוש ישב בבית קפה קטן באזור הכפרי ההררי של צפון ספרד ולגם בהנאה כוס קפה שחור חזק בסגנון מקומי. היה זה לקראת סוף החודש השני של הטיול אחרי-הצבא, והוא הספיק כבר לחרוש ברגל רבים משבילי אירופה. בבית הקפה ישבו שני מקומיים שבחנו אותו בסקרנות. כפרם היה מרוחק ממסלולי הטיול המקובלים ולא בכל יום הזדמן אליהם מטייל זר. לאחר שנעץ בו את מבטיו במשך דקות ארוכות, אזר אחד המקומיים עוז ושאל את יוש באנגלית רצוצה, “טוריסט?” כאילו שהייתה אפשרות אחרת.

   “כן,” ענה יוש.

   “מאיזה איפה?” שאל המקומי באנגלית עילגת.

   “מישראל.”

   “אה, ישראל. גוד סולג’ר,” צהל המקומי. הוא שלח את ידיו לפנים כאילו הוא אוחז בהם רובה. “בום, בום, גוד סולג’ר,” המשיך בהתלהבות.   יוש חייך חיוך סתמי. במהלך הטיול כבר למד שהיחס של המקומיים לישראלים נע בין שני קטבים.  אהדה ותמיכה או מיאוס ודחיה. יוש טרם החליט מאיזה סוג של אנשים הוא סולד יותר. מכל מקום, הטיפוס הזה נמנה כנראה על הסוג הראשון. האיש היסס רגע  וחידש את התחקיר, “מטייל ברגל?” שאל ולשם המחשה עשה תנועת הליכה באצבעות ידו.

   “כן” ענה יוש בקיצור, הוא לא רצה להעליב את האוהד, אבל גם לא היה מעוניין לפתח איתו את השיח האנגלי הרעוע.

   “כאן יש טוב מאד טרק. אתה צריך ללכת אותו,” אמר האיש “מאד יפה טרק.”

   יוש נד בראשו כמסכים. האיש ששתק עד כה הצטרף לשיחה באנגלית טובה.

   “סלוודור מתכוון שמהכפר הזה יוצא אחד המסלולים היפים בספרד. רק עשרים קילומטר. לא כל כך מפורסם כמו הקמינו דה סנטיאגו, אבל יש בדרך נופים מאד יפים.”

   “באמת?” החל יוש לגלות עניין.

   “כן. הוא לא מפורסם ולכן לא רבים מכירים אותו. ביום יפה בקטעים מסוימים שלו, אפשר לראות את האוקיינוס מבצבץ באופק.”

   לשמע האנגלית הרהוטה וההבנה שיש כאן טרק מעניין, יוש נדלק “איפה?”

   “הוא מתחיל ביציאה מהכפר לכיוון מערב. אם אתה רוצה ללכת בו, כדאי שתישאר לישון בלילה בכפר ובבוקר תצא. יש כאן אכסנייה. היא לא משהו, אבל נקייה, תוכל לישון שם. גם האוכל בסדר.”

   יוש הודה לשניהם על המידע ויצא לאתר את האכסנייה. הליכה במסלול הזה, חשב,  יכולה להיות אקורד סיום הולם לטיול שלו באירופה, לפני שימשיך ליבשת אמריקה.  יוש השתחרר מהשירות הסדיר כשבוע לאחר תום מלחמת לבנון השניה. את השרות עבר באחת הסיירות המובחרות של צה”ל ואת המלחמה עבר בקו המגע הראשון מול לוחמי החיזבאללה.  אחרי ששככו הקרבות, הוא היה בפעילות מבצעית שוטפת עד הרגע האחרון. לאחר שהשתחרר, יוש הרגיש שהוא חייב לתפוס מרחק. שבוע אחרי שהפך אזרח, הוא כבר היה על המטוס בדרך לאירופה.

 

מטיילים מעטים היו באזור הכינוס של המסלול. צריף עץ ישן שימש כמשרד קבלה ויוש נרשם בו וקיבל הנחיות לדרך מפקיד שדיבר אנגלית עילגת אף יותר מהמעריץ הנלהב שפגש אתמול. הפקיד הסביר משהו על שבילים וערפל. את רוב דבריו יוש לא הבין, וכיוון שכבר היה להוט לצאת, חייך והנהן. הפקיד הציע לו מפה של המסלול, אבל כששמע שהיא עולה ארבעה יורו, יוש החליט לחסוך את הכסף. הטיול שלו צפוי להימשך עוד כמה חודשים וחבל היה לו על כל יורו. חוץ מזה, לשם מה הוא צריך מפה? המסלול מסומן ומטיילים צועדים בו כל העת. הוא הבחין שכמה מהם  הגיעו מצוידים במקלות הליכה ובנעליים מתאימות – לרגליו נעל נעלי ספורט קלות ומקלות לא היו לו –  אבל יוש לא דאג, משוכנע שכושרו הטוב יחפה על היעדר הציוד המתאים.

   נקודת הזינוק הייתה בקרחת  יער, כך שפרט לחומה של עצי מחט גבוהים שהקיפו אותה, לא היה הרבה מה לראות. אבל יוש סמך על התיאור של המקומיים שהמליצו לו אתמול על המסלול, והניח שהנוף יתגלה לו בהמשך הדרך. המטיילים הבודדים שהיו סביבו היו בשלבים שונים של התארגנות. הם חייכו אלה לאלה ואליו באחוות מטיילים, והאווירה הייתה ידידותית. יוש מילא שני בקבוקים במים מן הברזייה והכניס אותם לתרמיל. הוא היה מוכן לצאת לטרק.

   היום היה בהיר, השמש כבר זרחה, הדרך עברה ביער והעצים הגבוהים השרו סביבו צל וקרירות. יוש צעד ברגל קלה. קצב ההליכה שלו היה מהיר. במחצית השעה הראשונה כבר חלף על פני כמה צועדים שהלכו בצעדים מתונים,  לוקחים את הזמן בנחת. לא שיוש מיהר, אבל הוא פשוט לא היה מסוגל ללכת לאט כל כך. הגיל, הכושר והאדרנלין שפעם בו דרבנו אותו להליכה נמרצת. האויר היה צונן ורענן. השקט הופרע רק על ידי רשרוש העלים בידי משב רוח מזדמן. בפעם הראשונה מאז יצא לטיול, יוש הרגיש כיצד מתח שהיה מן הסתם כבוש בו, מבלי שהיה מודע לו, כמו החל להתפוגג. הוא חש איך שריריו משתחררים, ושאף בהנאה את האוויר הנקי.

   רבע שעה עברה מאז שחלף על פני הצועד האחרון. כמאתיים מטרים לפניו, במורד המתון של השביל, ראה מצד הגב אדם ההולך בהליכה מתנדנדת. יוש התקרב אליו בצעדים מהירים. כשהתקרב עוד, הבחין כי האיש הולך בעזרת קביים. “וואו” התפעל בלבו, “כל הכבוד לו. אתגר לא קל לעבור את המסלול הזה עם קביים.” האיש צעד באיטיות, אבל בהתמדה. גופו התנודד לצדדים, בתואם עם צעדיו ותנועת קביו. יוש הגיע אליו. הם הביטו זה בזה. האיש נד בראשו לאות שלום ויוש החזיר לו במנוד ראש, ובהבעת פנים מתפעלת. הם החליפו חיוך ויוש חלף על פניו, ממשיך בקצבו המהיר.

   היום שהיה שמשי בהתחלה, החל בהדרגה להסתגרר. עננים החלו לכסות את השמים והמראות שנגלו לעיניו, בקטעים בהם היער כמו נתפרד למרחק קצר, נראו קודרים וחסרי צבע בגלל העדרם של קרני השמש. האוויר נעשה קריר יותר, והדבר הקל את ההליכה על יוש, שכבר התחיל להזיע,.

   תוך זמן לא רב נעשתה הסגריריות  ערפילית. יוש, שעלה כעת במעלה גבעה, ראה כיצד הערפל מתחיל לכסות את הדרך. הראות שהוגבלה למרחק כמה עשרות מטרים לא היוותה בעיה, אבל הסיכוי לראות את הנוף, אבד. יוש המשיך ללכת מהר. היער פינה את מקומו לשדות חקלאים פתוחים אבל הערפל הסתיר את המראה שבוודאי היה יפהפה ביום בהיר. הוא החליט להגביר את הקצב. אם אי אפשר ליהנות  מהדרך, חשב, לפחות אגמור את המסלול כמה שיותר מהר.

   אחרי עוד שעתיים של הליכה מזורזת נגלה לפניו, חניון בוקע מן הערפל הלבנבן. שולחנות שדה, שירותים, צריף קטן ואליו צמודות  מכונות מכירה למשקאות ולמזון. רק שני אנשים היו במקום. יוש ניגש אל אחד השולחנות, התיישב והוציא מהתרמיל בקבוק מים וכריך שהכין בבוקר באכסנייה.

   לפניו, כשהוא בגבו אליו, ישב גבר ועישן סיגריה. זמן קצר אחרי שיוש התיישב, האיש סיים את העישון. הוא לגם מספר לגימות מבקבוק עטוף בשקית נייר. אחר כך האיש הסתובב, שלח את ידיו אל מאוחרי הספסל והרים זוג קביים.  זה היה האדם שהוא חלף על פניו  קודם, בדרך. יוש הופתע. איך הוא הצליח להקדים אותו ולהגיע לכאן לפניו? אולי זה נכה אחר? חלפה בו לרגע המחשבה, ייתכן שיש כאן קבוצה של נכים שיצאו יחד לטרק? האיש העמיס את תרמילו על הגב ונתן ביוש מבט . כן, זה היה ללא ספק אותו אדם. גוש חייך אליו ואמר “הלו.” האיש לא ענה, אבל הניף כלפיו את ידו האוחזת בקב ופנה ויצא לדרך מתנדנד על קביו. תוך דקה נעלם האיש  בערפל ויוש נותר על יושבו, תוהה. עם התעלומה. לפני שהספיק להמשיך ולהתעמק בתעלומה, הסיטו שלושה צועדים רעשניים שהגיעו זה עתה לחניון,  את תשומת ליבו אליהם.

   יוש סיים את אכילת הכריך, נח עוד זמן מה, שתה מים מהבקבוק, וקם להמשך ההליכה. בינתיים הערפל התעבה. כעת הראות הוגבלה למרחק של כעשרים מטרים בלבד. אבל השביל היה רחב והסימונים היו ברורים ואי אפשר היה לתעות בדרך. אבל חווית הטיול הצטמצמה לצעידה בלבד. יוש נזכר שהפקיד באיזור הכינוס, בתחילת המסלול אמר משהו על ערפל והצטער על שלא ניסה להבין  מה הוא אמר. אולי כבר אז היה יכול להתחרט ולא להתחיל את המסע. כעת לא נותר לו אלא לסיים את הצעידה מהר ככל האפשר.

   אחרי זמן לא רב יוש שמע נקישות קצובות בערפל הפרוש לפניו. עוד כמה רגעים ועשרים מטרים לפניו נגלה הנכה, צועד באטיות ובהתמדה. מקיש בקבי המתכת שלו על האדמה הקשה בקצב הליכתו. יוש הדביק אותו. האיש הביט בו ושוב חייך כמברך לשלום מכר ותיק. “הלו,” ענה יוש. מוזר מה שקרה לי איתו, חשב בעודו חולף על פניו במהירות.  האיש נבלע בערפל  ויוש המשיך בצעידה.

   אט אט הלך הערפל  והתעבה, עד שירד והקיף את יוש כשמיכה לבנה ורק עולם קטן של כמה מטרים מכל צדדיו נותר חשוף. הדרך עלתה וירדה. השביל נמתח על פני גבעות, אבל אי אפשר היה לראות את נופיהן היפים, שעכשיו הסתתרו תחת הערפל הארור. כמה התפצלויות מהשביל נגלו לו מתוך הערפל, מטרים ספורים לפני שחלף על פניהן, והוא המשיך ללכת בשביל הראשי.

   הרוח שככה וכעת השתררה דממה. רק נשימותיו וחריקות נעליו על פני האדמה הפרו אותה. בהדרגה החל השקט המוחלט להיות מטריד, הערפל הלבן לאיים. תוך כדי הליכה נדמה היה ליוש שהוא שומע קצת לפניו, קול מן הערפל. הוא המשיך ללכת, קשוב. במשך דקה לא שמע דבר, ואז הוא שוב שמע, חלש אבל ברור, “יוש… יוש.” מיד זיהה את הקול, זה מלכי מהיחידה, רעו כאח לו. מה עושה כאן מלכי? התפלא יוש. עוד הוא תוהה ופתאום, מהגבעה למעלה נפתחה אש של החיזבאללה. הוא התאפס במהירות והשתטח. זמן קצר קודם הם התמקמו בבית הנטוש כדי לתצפת על הכפר, וכעת היו חשופים במיקום נחות. כמה מהלוחמים נפגעו תוך שניות וזעקות “חובש” נשמעו מכמה כיוונים. בני המ”פ צעק, “רימוני עשן! מיסוך! מהר!” עשן לבן עטף אותם. החיזבלונים המשיכו לירות אש צפופה והכדורים שרקו מסביב. אי שם בתוך העשן הלבן יוש שוב שמע  את מלכי נאנק, “יוש, יוש.”

   “מלכי, איפה אתה?” צעק יוש וניסה להתקדם לעבר הקול שבערפל. “יוש…יושפט…” מלכי גנח בקול רווי כאב. יוש רץ קדימה, ליבו הולם בו בפראות, “מלכי”, הכול מסביב היה לבן. הוא פנה ימינה ואחר כך שבר שמאלה. השביל נעלם והוא רץ על תלוליות עפר,  “מלכי, איפה אתה?” הוא קרא שוב בכל כוח גרונו. מלכי לא ענה. יוש נשם בכבדות, הוא חייב למצוא את מלכי. “מלכי”  צעק עוד, אבל ריאותיו כבר היו מותשות והקול חירחר בגרונו.  פתאום צץ עץ מתוך העשן ויוש נחבט בו ומעד לקרקע. היה שקט. רק נשימותיו נשמעו, כבדות.

   הזמן כמו קפא. העשן הפך לאט שוב לערפל. קולות הירי הלכו והתפוגגו עד שחדלו. הוא לא הצליח להגיע למלכי. העשן היה סמיך מדי והירי היה צפוף מדי. מלכי נותר מדמם אי שם בתוך העשן הלבן.

יוש עוד נשם בכבדות.  גופו רעד, ליבו עדיין הלם בו בפראות. למרות הקור הוא היה שטוף זיעה. דקות ארוכות חלפו עד שהרעד בגופו פסק. הוא קם בכבדות לחפש את דרכו חזרה אל השביל. אחרי הריצה הטרופה שרץ, לא היה לו כל מושג להיכן עליו ללכת. הוא היה יכול רק לנחש. מולו במרחק מספר מטרים ראה את תרמילו מוטל על הקרקע. הוא הרים אותו אל גבו והמשיך ללכת באותה הדרך, ולאחר חיפוש  עלה מחדש על השביל המסומן בכיוון שהעריך כי הוא הנכון.

  רגליו עדיין רעדו. עד אז,  מעולם לא איבד קשר עם המציאות והעובדה שזה קרה פתאום, ודווקא בזמן שהוא היה משוחרר ורגוע מתמיד הפחידה אותו. הוא נרגע בהדרגה, צועד שוב בתוך הטבע הקריר והלח,  החרחור שתקף את נשימותיו נחלש ושריריו רפו. גם הערפל התפוגג לאיטו והראות הלכה והתחדדה.  יוש כבר לא היה בטוח האם קרה מה שקרה, או שזו הייתה הזיה, והחליט למחוק את האפיזודה מזיכרונו. הדרך נמשכה עוד כשעתיים ואז, מתוך שרידי הערפל, בצבצו שולחנות וכיסאות  מעץ כפרי גס. הם היו מפוזרים על פני קרחת יער, ואחריהם ניצב  צריף זהה לצריף שראה בנקודת הזינוק, מסמן שהוא הגיע לסוף המסלול. החניון היה ריק פרט לאדם בודד שישב שם על ספסל, מעשן. יוש התקרב  והתיישב אל השולחן הסמוך. עוד לפני שהאיש הסב אליו את מבטו, יוש כבר ידע מיהו. ואכן, זוג הקביים היה שעון אל השולחן לצידו של האיש שיוש חלף על פניו לפני כשלוש שעות.

   ברגע שראה אותו, נחתה ההבנה על יוש. זה הסביר את מה שקרה. הוא נתן מבט נוסף באיש  וכעת היה בטוח. זה מלכי. מלכי בא לברר איתו את הענין, לומר לו “למה נטשת אותי ברגע שהייתי זקוק לך יותר מכל?”

   יוש ניגש אליו וירד מולו על ברכיו. “מלכי, אני כל כך מצטער… ניסיתי, כמה שניסיתי… אי אפשר היה… הכל היה לבן.. לא הצלחתי למצוא אותך, סליחה מלכי.”

   מלכי הביט בשתיקה בבחור הכורע למרגלותיו. יוש חיבק בזרועותיו את רגליו של האיש ושם את ראשו בחיקו. דמעות גדולות זלגו מעיניו אל מכנסיו של מלכי, מנסות למוסס את הגוש הקשה שהתכווץ במרכז בטנו. הוא בכה, ראשו טמון בחיקו של מלכי, “מלכי…מלכי… אני כל כך מצטער…” מלמל.

   מטיילת שסיימה את המסלול באותו הרגע קרבה וניגשה אל השניים. כפרי אחד יצא מאחד הבתים הסמוכים לשמע הבכי וקרב אף הוא. כולם עמדו והביטו בשתיקה במחזה המוזר. איש נכה חבוק בזרועות בחור צעיר הבוכה בקול. האיש הרים את ידו בהיסוס  וטפח בעדינות על גבו של הצעיר הבוכה. בהדרגה נרגע הבכי ויוש הרים את מבטו אל השלושה המביטים בו, מי בדאגה ומי בסקרנות.

   “סורי.. סורי…” מלמל יוש במבוכה. הוא שלח יד אל ברכו של האיש הנכה בתנועת ניגוב, כמו מסיר את הכתם מהמקום שבו שטפו דמעותיו את בגדו של האיש. יוש קם, הכתיף את תרמילו ובלי להביט במי מהם מלמל שוב “סורי.. אי… סורי..” ופנה ללכת לכיוון הכפר.

   במהרה הוא נעלם.

  “אתם מכירים?” שאלה המטיילת את האיש.

   “לא. רק עברנו זה ליד זה כשהלכנו בדרך.”

   “מה הוא רצה?”

   “לא יודע. לא הבנתי את השפה, אבל הוא כל הזמן חזר על המילה ‘מלכי’. לך תדע מה זה מלכי.”

   “שמעתי שזה קורה לפעמים,” התערב הכפרי. “אבל רק בקמינו דה סנטיאגו. אנשים שהמסלול הקשה שם גורם להם להישבר, והם נכנסים להזיות. פעם ראשונה שאני רואה את זה קורה אצלנו.”

   האיש הנכה גירד בראשן, “הוא עבר אותי פעמיים בזמן ההליכה,” אמר, “אבל בכל פעם כשהגעתי לחניון, הוא הגיע אחרי. זה היה מאד מוזר.”

   “כן, גם זו תופעה שכיחה כאן. בגלל שבילי הלולאה שמתפצלים מהשביל הראשי. בערפל שהיה היום ובלי שילוט, קל להתבלבל ולסטות לאחד משבילים אלה במקום להמשיך בשביל הראשי. כשזה קורה, ייקח לך לפחות עוד שעה וארבעה קילומטרים עד ששביל הלולאה יחזיר אותך למסלול.” 

   “למה שלא תתקינו שלטים?” שאלה המטיילת.

   “ביקשנו כמה פעמים מראש המחוז שיתקינו שילוט, אבל הוא אמר שאין להם תקציב בשביל זה. הוא אמר שאם אנחנו רוצים שילוט, שנתחיל לגבות כסף מהמטיילים, ועם הכסף הזה נתקין שילוט.”

   “פוליטיקאים מחורבנים” סיכמה המטיילת “בשביל ההוצאות שלהם תמיד יש כסף.”

   הכפרי והאיש עם הקביים הנהנו יחדיו בהסכמה.

0

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *