פעם גילי סיפרה לי שכשבלונים מתעופפים לשמיים הם עפים גבוה גבוה עד שהם מגיעים למקום מיוחד וקסום,

שאנחנו לא יכולים להגיע אליו כי הוא גבוה, ושלא כל אחד יכול להחליט סתם ככה שהוא קופץ לשם.

שאלתי אותה “כמה גבוה?”, קיוויתי שתענה ברצינות,

אבל היא רק אמרה “גבוה מאוד”.

שאלתי “ומי סיפר לך על המקום הזה?”

אבל היא החליטה שלא בא לה לדבר על זה יותר ושעכשיו נשחק משחק אחר.

יכול להיות שהיא לא התכוונה למה שאמרה ברצינות, ילדים לא תמיד אומרים דברים ברצינות,

אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה – על איך הם מתעופפים למעלה עד שהם עוגנים ברציף בין העננים, וכמה הם מאושרים שהגיעו לשם,

על איך הם מחליפים ביניהם חוויות וכבר לא כל כך מתגעגעים לילד שאיבדו.