the short story project

search

עילי לאון גינדי קריב

הטרמפ שלך הגיע

ערב. אתה נכנס דרך שער חורק לחצר אפלה בפרברים. בחצר יושבים כתריסר וחצי בני נוער, מעבירים ביניהם נרגילה (או באנג, אם הם אאוטסיידרים) בשרשרת, והעשן מתפזר כמו בקטר שבקע מן הגולם והוא נוסע בסנכרון מלא עם שאר הקרונות. ביום טוב אתה מצליח לזהות שני פרצופים בתוך הפרלמנט, כשאחת מהם היא המארחת. אתה ניגש לברך אותה בקצרה ומיד חוטפת אותה זוגתה לחדר נעול כזה או אחר. 

אתה שומע את קליק נעילת הדלת – והערב מתחיל. הערב שלה מגיע לשיא ואתה מאבד את העוגן שלך, נזרק לסלון, או לחצר, שמלאים בזרים נעים בקלילות למילים קשות וביטים רכים. 

בסיטואציה כזו, לגוף האדם יש 3 מצבים – ברח, קפא או הילחם. זה יום שישי, ואלו שעות הערב בפריפריה, אז אין תחבורה ציבורית. בריחה נראית בלתי אפשרית. רק הגעת, כלומר עוד לא הספקת לשתות, ולכן אין בך דחף לוחמני. הברירה הטבעית הותירה לך רק מוצא אחד – קיפאון. אתה יושב על כיסא בפינת הסלון, בקרבה טובה למטבח, כדי שתוכל לקום וללכת לשתות אם ייגשו לכיוונך. בשלב מסויים הבריחה תהיה בלתי נמנעת, והפרצוף השני תבוא ותעיר לך – “גבר, תתעורר! אתה מבאס את האווירה. בוא תשתה משהו!” אתה מחייך כדי לצאת ידי חובה, אבל מבפנים אתה יודע שאין לך קיבה לאלכוהול, אז אתה מרים ביד אחת את בקבוק הבירה הריק שלקחת משולחן המשקאות מראש והולך לאכול שטיח. הכוונה היא כמובן לא לקישוט הרצפה הנפוץ אלא למחמץ הידוע, רצוי בצבע כחול.

בשלב מסויים מתעורר בך הדחף להשתין. בכל זאת שתית לא מעט. אתה הולך לשירותים, נזהר מאוד שלא להרעיש ולא ללכלך, נחוש לא לתת לגבך לחבוט בדלת ולו פעם אחת. אתה חוזר למושבך החמים וחושב על ההערה ההיא. אולי הגיע הזמן שתנסה להכיר אנשים?

אתה מנסה להשתלב בשיחות אבל זה לא ממש הולך. שברי מילים פה ושם, אבל אחרי שניים או שלושה סבבים כאלה בין המעגלים שנוצרו אתה כבר אובד עצות. אתה מחליט להתביית על האחת שהעירה לך מקודם – בבירור זו אשמתה שנגררתם שניכם לבלאגן הזה, ועל כן זו אחריותה לתקן אותו ולשלב אותך בשיחה. היא מדברת עם איזה הומו אחד, חתיך, על מערכות היחסים הקודמות שלהם. חשבת שההומו ההוא דווקא חמוד, אבל הוא גר בתל אביב והוא בדיוק יצא ממערכת יחסים מורכבת. מפה לשם, זה הדבר היחיד שאתה שומע מהשניים האלה לאורך כל הערב.

הפסקת אוכל זריזה, כי פעמון הדלת בישר ששליח הפיצה הגיע. אתה מוצא אחד שאוהב את אותן התוספות כמוך, אבל הקשר ניתק במהרה כי שניכם אוהבים להקות שונות. אז אתה אוכל עוד קצת, עד אחרון המשולשים, גם אחרי שכל השאר כבר סיימו. מדי פעם נופלת על החדר דממה, מה שגורם לך להרגיש שכולם צופים בך אוכל, ובתור שכזה אתה מיד ממהר לדבר, תוך כדי לעיסה, בצורה חיננית ביותר. אם על המשולש יש זיתים, פטריות או גועל נפש אחר, מול כולם תתחיל לפלות אט אט את המכשלות עד לקבלת שיירים אכילים של מה שהיה פעם פיצה.

פתאום נפרץ הסכר. אתה יושב עם טווידלדי וטווידלדם, ומתחיל לדבר. בלי לחשוב הרבה על מה אתה אומר, בלי להבין שאין ולו בדל של קשר בין הנאמר בשיחה לדבריך, אתה מדבר ומדבר ומדבר ומדבר בעיקר בגלל הפחד שלא תחזור לדבר לאחר שתפסיק. הם מהנהנים, מסטולים מדי כדי להבין מה אתה אומר. בסוף נמאס לך, ואתה הולך לחפש אחרים. בסך הכל כולם אנשים סבבה, אבל משיחות החולין הללו לא יצרת משהו עמוק במיוחד. בכיסא מקביל לשלך אתה מוצא אדם קר, מנוכר. החברים קוראים לו עודד, כי הוא סוציופת.

“איך היית מרגיש אם הייתי אונס פה מישהי?” הוא שואל. “מה היית עושה לי?”

אתה חוזר על השאלה כדי למשוך זמן, טריק ידוע של פוליטיקאים סוג ג’. לבסוף אתה עונה “כנראה שכלום.”

“באמת? אפילו לא מרביץ לי?” הוא שואל.

-“אני חלש מדי.” אתה אומר, “וחוץ מזה, אני מעדיף לתת למערכת החוק לעשות את שלה.”

“אבל נניח ואתה עכשיו קובע את החוקים. אתה מערכת החוק. אתה היחיד בעולם שיש לו את הזכות להעניש לאנשים. מה היית עושה לי אם הייתי אונס פה מישהי?”

אתה פותח את הפה ואז עוצר כדי לחשוב. אין לך מושג. באת למסיבה, עמוק בתוך מחילת הארנב, לא לערב דיבייט. -“תן לי לחשוב על זה.”, אתה אומר, ושוב חוזר לתירוץ המוכר של השתייה. 

אתה מנסה להשתלב עוד קצת בשיחות, אך ללא הצלחה. השאלות שלו עדיין מהדהדות בראשך. אתה מחליט לחזור לדבר איתו, ורואה שמדברת איתו האחת שאתה מכיר. אתה משתלב לשיחה, אבל התשובות שלה הרבה יותר אלגנטיות משלך. אתה כל הזמן חושב, מתבלבל, מסתבך, מסתרבל – והיא עונה לו, קצר וקולע. כמו היו לה את כל התשובות מראש. בלב אתה מנסה להבין למה היא כל כך הרבה יותר טובה ממך. היא שמיניסטית, אתה שביעיסט. היא אישה, אתה גבר. היא במגמת תאטרון ואתה במגמת אלקטרוניקה. 

“מה הסיפור שלך? מה השריטה שלך? מי את האמיתית?” הוא שואל.

היא עונה לו מיד, מבלי לחשוב, מבלי לחשוש. “תראה, במגמת תיאטרון למדתי שלכולנו יש מסכות. כולנו מכסים את עצמנו בפרסונות שונות, סיפורים שונים, שעוטפים את ה”אני האמיתי שלנו”, אם הוא בכלל קיים.” 

אתה רואה אותה בנופך חדש, עמוק יותר, ואז נזכר במה שאמרה לך הספרנית של הקיבוץ כשעזרת לפנות את מחסן הספרים הישן – “אה, זה פילוסופיה בשקל. תזרוק לפח.”

זו האחת שאתה מכיר, אבל לא בדיוק. הסקרנות שלך מתעוררת. אתה רוצה להכיר אותה עוד. לא רק אותה, להכיר את שאר האנשים במסיבה, הרי אין ספק שלפחות חלקם מעניינים לא פחות. הטלפון מצלצל, סינדרלה. השעה חצות. אתה צריך ללכת. הטרמפ שלך הגיע.

0