the short story project

search

שמאלה אל בית העלמין

 

!שמאלה, אל בית העלמין

נ.רפאל

בכל פעם שאני עושה סיבוב רגלי עם הכלב, ואני חולף על פני השלט המורה שמאלה, ‘אל בית העלמין’, אני אומר לעצמי, יום אחד, לא רחוק היום, אתה תפונה כאן שמאלה.

 ובכן היום הזה הגיע. הלילה, החזרתי את נשמתי לבורא. נרדמתי על הכורסא מול הטלוויזיה ויותר לא התעוררתי. בבוקר, זוהר בתנו מצאה אותי ללא רוח חיים כשפי פעור וקראה להילה אימה. אני משער שהמראה לא היה מלבב. הילה קראה לאיציק השכן העליז שלנו, ‘אפי מת והפה שלו פתוח לרווחה’, אמרה בבהלה והחלה לבכות בכי עצור, ‘חבל אהבתי אותו”, אמר איציק. הוא סגר לי את הפה, אמר קדיש וביקש אספרסו קצר.

מאחורי הארון משתרכת חבורה קטנה של אבלים, מי באמת קרוב משפחה ומי בהתאם לנוהג בישוב, לתת כבוד אחרון. התנוחה שהשכיבו אותי מקשה עלי לראות את פני הנוכחים, לא נותר לי אלא לנחש. אני מביט בזווית העין לעבר השלט המורה שמאלה, לא מעז להביט ישירות בחורי עיניו של אשמדאי המגחך מלמעלה. בכניסה לבית העלמין ארבעה אנשי ‘חברה קדישא’ מורידים מהרכב החבוט את גופתי, עטופה בטלית באלונקה שהפכה באחת לעגלה שהחלה מקרטעת לעבר בית הקברות הקטן.

לאחר כמה דקות, הקברנים מרמזים למי שבקרבת מקום להחליפם. מאחורי הארון, לצדה של הילה, תומכת או נתמכת, הולכת מאיה אחותה, מצדה השני זוהר בתנו, יפה עד כאב. מעט מאחור, הבנים הגדולים יוגב ואוריאן, קטיה אשתו וילדיהם מליק ומילה. מי שנותנת דרור לבכייה זאת דווקא נחמה, שצבעה את שערה לאדום לוהט. לא יכולתי לראותה אבל ניחשתי שהיא נתמכת משני עבריה על ידי אחיותיה הרווקות שירלי ואמה שיופיין מאחוריהן, עיניהן גם לא יבשות.

הנה הקבר הטרי, לא רחוק משם ה’בובקאט’ שעוד מעט, לאחר שהארון יורד, יערום עלי את ערמת העפר הסידית שכרה. המחשבה שעוד מעט אחוש את רגבי האדמה הלחים נתחים עלי וכעבור כמה שעות תולעים ורמות יפרקו את גופי לא מפחידה אותי, הרי אין לי תחושה של כאב. רק חבל לי שזה נגמר בטרם עת, חבל שלא הצלחתי לארגן את שכתבתי בשנים האחרונות לכדי ספר, חבל שלא זכיתי לראות את יובל מבריא, מקים משפחה. הוא כבר עבר את השלושים ועוסק רוב הזמן במכאוביו, בצוואר, בכתף, במפרק הירך ובחייו שמתבזבזים. חבל שלא אזכה לראות את זוהר מסיימת תיכון, מתגייסת וממשיכה לאוניברסיטה. חבל שלא אוכל ללוות אותה לניקולאיב, העיר האפורה באוקרינה שממנה אימצנו אותה כשהייתה רק פחות משנה, חמודה כמו בובת חרסינה. חבל שכל החומר האדיר  לסרט שצילמתי על הצלת יהודי בולגריה ועל שואת יהודי תרקיה ומקדוניה ישכב ללא שימוש, כי רובו בבולגרית אך היחידה שיכולה הייתה לעזור לי בעריכתו, עליזה צווטקוב, הלכה לעולמה. 

מורידים את האלונקה ועליה גופתי ומושכים אותה מתחתי, אני מושלך לתוך הקבר לא ממש בעדינות. שלושת אנשי חברה-קדישא חסונים ציציותיהם מתנופפות, מתחילים לגרוף את  רגבי  האדמה. לאחר דקה מצטרפים גם אחרים וה’בוב-קאט’ מסיים את המלאכה. הרב התימני הזעיר, על ראשו כובע תיתורה גדול ממידתו שמסתיר את עיניו, עומד להתחיל ב”אל מלא רחמים”. רק זקן התיש שלו רועד בקצב התפילה. אחריו אוריאן יאמר ‘קדיש’ וקולו יבגוד בו. ‘יתגדל ויתקדש שמיי רבא…’. כאן כבר נחמה תייבב ותיתן דרור לקולה, “אהבתי אותו, הוא היה אהבת חיי” מלמלה בקול רם מדי, כאילו היא האלמנה. חברי חוסן יסתודדו ביניהם ועלמה תסביר בלחש יודע סוד, ‘זאת אשתו הראשונה, אימם של שני הבנים’. הילה תסקור בחשש את מבטי הקהל שהפנו את ראשם ומתחו את צוואריהם בסקרנות. ליתר ביטחון היא, מאיה וזוהר תתרחקנה מעט מנחמה.

לאחר הקדיש, הילה תוציא דף נייר ותקרא בקול רועד דברי הספד, חלקם צפויים מלבד המשפט, “היית לי לבעל וחבר, הלכת אתי בתקופה קשה של חייך ויחד אימצנו את בתנו זוהר ועל כך אני אסירת תודה לך! ‘.  שוב אנשים מתלחשים כי לא כל הנוכחים מכירים את סיפר חייה של זוהר. שני אנשי ‘חברה קדישא’ ‘מעצבים’ במיומנות את תלולית העפר. מתחיל להחשיך. אנשים מתפזרים לא לפני שמניחים רגב אדמה או אבן קטנה על הקבר הטרי. 

אוריאן ויוגב עומדים דומם מעל הקבר וזוהר לידם, מביטים על השלט הקטן, ‘מיכאל חרמון -18.11.2020 ‘. יוגב מניח ברכות את ידו על כתפיה של זוהר ואוריאן אומר, כאילו לעצמו: “אבא שלנו, שמור עלינו מלמעלה, נתגעגע אליך!’.  כאן הילה לא יכולה יותר לעצור את דמעותיה ומתחילה לבכות חרישית, זוהר מחבקת את אימה. אני מרחף מעל ההלוויה הצנועה ואומר, “תודה, תודה, יקירי, קיבלתי את מה שמגיע לי! ”.

 עכשיו אני חג מעל קהל האבלים ובשולי בית העלמין הקטן, אני מבחין בקבוצה קטנה של נשים לא צעירות, חריגות אך מרשימות. אני לא מאמין!! הנה גאולה השחקנית, אולי אהבתי הגדולה, הדוגמנית אתי, שושי התימנייה העגלגלה, אתי היוונייה הסקסית, מיריל’ה מותק, ריקי הצרפתיה הקטנה, ריקי מלכת המים החטובה, זיווה הציירת, אינה הקלינאית תקשורת שחורת השיער ונטשה הבמאית ארוכת הרגליים. אני לא מאמין, אפילו איירין מרוט, השחקנית האנגליה כאן וגם טימי אוקרה, אשת הטלוויזיה התמירה מליבריה. הפתעה גמורה, זה כאילו לדפדף באלבומים ישנים שקמו לתחייה. כל אחת מהן מילאה בזמנו את חיי באהבה ובתשוקה, בהתאהבות סוערת ובתשוקה. זה היה בארץ וגם בלונדון שם שהיתי עם נחמה בזמן לימודי. עלי להודות, בהתרגשות וללא רגשי אשמה על אף היותי נשוי. מעולם לא עזבתי את הבית ותמיד דאגתי שנאפופי יישארו חבויים.  גם היום בעוונותיי אני עוקב במבטי בחמוקיה של אישה יפה חולפת אך בהבדל אחד, הן כבר לא ‘מחזירות’ לי בחיוך ובמבט עוגב. מעלם מחוטב, רזה, תמיר, מבריק בעל פני תינוק וחוש הומור הפכתי לגבר זקן, מאפיר, צורך ‘ארון תרופות’ ואתרים למבוגרים. לא ‘עוד נראה צעיר מגילו’.

האמנתי שנוטרו לי עוד שלוש שנים, אם ללכת בדרכו של אבי, שמת בחליפה ועניבה בהיותו בן שמונים ושלוש, לאחר שהוא ואשתו השלישית שבו הביתה מקונצרט. אלברט (ברטו) חרסונוב, גבר מרשים בסגנון המאהב הקולנועי טיירון פאוור, לבוש תמיד בקפידה שמעולם לא ייצא את הבית במכנסיים קצרים, אפילו כשהיה מוציא לטיול את הכלבה המפוטמת ‘פופי”. הוא הופיע בחיי לאחר שהגענו ארצה, אמי ואני כבר בן עשר. בעצתה של אחותי שלומית (ז’וזיפינה) מאשתו הראשונה, הוכנסתי כילד חוץ לקיבוץ דפנה. אם אלך בעקבות אמי, נותרו לי עוד שש שנים, מקווה שלא כפי שהיא סיימה את חייה. ויקטוריה לבית בן-ריי, בת למשפחה ספרדית מיוחסת, שנישאה לאבי האלמן השרמנטי וכעבור שלוש  שנים חזרה לבית הוריה והיא בת עשרים ושש בלבד. אני גדלתי בביתם של סבא רפאל וסבתא רבקה שבו הוזכר אבי, לא בשמו אלא, ‘אל פודרידו’, (הרקוב, הפגום) .כך כינו אותו, ככזה שפגע בשמה הטוב של אמי ובמשפחתה, בזה שהפך אותה לגרושה. את שנותיה האחרונות של חייה אימא שלי עברה בסבל רב. התברר שמלבד מחלות זקנה היא חלתה גם בשחמת הכבד, על אף שבחייה לא נגעה באלכוהול. אילן, אחי למחצה שהיה כבר בן שלושים ושש, היה צמוד אליה כילד חסר תוחלת ‘מפונדרעק’ שלא הניח לה שתאושפז במוסד סיעודי וזאת למה, כי הוא דאג שלא יקבל יותר את “האוכל של ממינקה” שלו. המצב  כבר הגיע לידי כך שהיא כבר לא שלטה בצרכיה וכשסוף סוף אושפזה בבית החולים, היא הספיקה למלמל באנחת רווחה, “עכשיו מטפלים בי כמו שצריך”.  כעבור שבוע כשהיא נפטרה, הוא עשה מופע של ה’בן יקיר לי אפרים’ שלא יכול להשלים עם מות אימו האהובה. בזמן זיהוי הגופה הוא נישק את אימא שלנו על פיה ובכה בכי תמרורים. בלוויה הוא קרא הספד מרגש של הבן היתום. על כל אלה לא סלחתי לו עד עצם היום הזה. לחתונה של בננו אוריאן וקטיה הוא הופיע בלוויית בנם של השכנים בשכונת עין הים בחיפה, שאמנם נראה כסובל מפיגור אך סיים את האוניברסיטה ועמד להתחתן. מאז אין לי קשר אתו.

אם כבר מדברים על מוות. אחותי האהובה שלומית, איבדה את כושר ראייתה יום אחד, כך סתם. היא התכופפה במטבח וכשהזדקפה כבר לא ראתה יותר בעין שמאל. לאחר כמה שנים היא שכבה לישון ולא התעוררה בבוקר. בעלה שהיה מבוגר ממנה, ובעצמו לא בקוו הבריאות, לא רצה להעירה כי היא סבלה מיתר לחץ דם ומנדודי שינה. רק בצהרים כשבנם המאומץ עופר בא לבדוק מה שלומם, התברר שהיא כבר לא בחיים.

איך הילה תנהל את חייה לאחר שאסתלק? האם היא וזוהר יחזרו לשגרת חייהן לאחר תקופת האבל המתבקשת? לא הייתה בינינו אהבה גדולה. חיינו, בעיקר בשנים האחרונות, במעין שגרה של פשרות כאילו תחת הסכם לשמור את ‘פני המים’ שקטים ולהימנע מגלים ומערבולות, בעיקר למען זוהר. מזה הרבה זמן אין בינינו אינטימיות ולא שום ביטוי של קרבה פיזית שלא לדבר על סקס. אני פיציתי את עצמי ברומנים מהצד.

האם הילה תרגיש הקלה ואולי תמצא נחמה בחייה החדשים כאלמנה בעיקר בגלל שבימינו אלמנות לא עוטות שחורים ולא נשארות בגפן? אולי יהיה לה בן זוג שלא בהכרח יעבור לגור איתה מפאת התחשבות בזוהר, או אולי תחליט שזה יהיה דווקא לטובתה, להכניס גבר הביתה. האם היא תבקש מאוריאן ויוגב שיארגנו את החומר שכתבתי ולא הספקתי לערוך ואז יתברר שבמחשב שלי יש גם אוסף בלתי מבוטל של חומר פורנוגרפי שבזמנו היה חופשי באינטרנט עד ששרת התרבות הצווחנית דאז מירי רגב העבירה חוק האוסר על הפצת חומרים למבוגרים בתנאי שישאירו את פרטיהם האישיים? אין לי בעיה עם זה  שמצקצקי הלשון ינודו בראשם ויגחכו לעברי. שיקפצו. זה מזכיר לי את יעקוב, אביה היקר של נחמה שמצאתי במכוניתו, שהשאיל לנו לכמה ימים, גיליונות של  ‘פלייבוי’ מהוהים. אהבתי את משפחתה, דורה ויעקוב גורפינקל, ניצולי שואה שהכירו במחנה עקורים באיטליה לאחר ש”בילו’ ארבע שנים ב’אושוויץ’ מבלי להכיר האחד את השנייה, ואת אחיותיה אמה, ושירלי, שתי עלמות חן שבזמנו נועדו לחיי אושר, יפות, מוכשרות ומקסימות. היום שתיהן רווקות מזדקנות, ללא ילדים שחיות ללא סיבה ומטרה, בצילה של אחותן הגדולה. 

את כולם מעסיק בננו הצעיר יוגב שסובל בלא מודעות  מסומטיזציה, הפרעה נפשית, שבאה לידי ביטוי בתלונות פיזיות רבות שאין להן בסיס רפואי מוגדר וריצות מרופא לרופא על מנת למצוא “מרפא”. הדבר יכול להגיע עד כדי ניתוח, על מנת להיפטר מהכאבים. הגורם למחלה זו הם תהליכים בתת מודע. לכולם קשה להתמודד עם כאביו הבלתי פוסקים, עם זעקותיו שנמשכות גם אחרי שעבר ניתוח אנדוסקופי בחוליות הצוואר. היום הוא בן שלושים וארבע, בעל הופעה מרשימה אך מרושלת, שיער שחור שלדעתו הוא הולך ומאבד , מגדל זקן פרא שמשווים לו מראה מוזנח עם מבט משווע לעזרה. כשאומרים לו שמלבד הכאבים הוא צריך לטפל בעצמו על ידי שיחות עם פסיכולוג, דבר שגורם לו להתקפי זעם ופיזור האשמות לכל הכיוונים שלא מבינים אותו, בעיקר כלפי אימו שהיא היחידה שלוקחת ברצינות כאת גחמותיו וגם מנהלת את סדרת הבדיקות האין סופיות שהוא עובר חדשות לבקרים. כואב הלב לראות בחור יפה ומוכשר שבחורות היו מסובבות את ראשן לעברו, הולך וקמל מבלי שהוא מאפשר לעזור לו, ובנוסף כועס על כולם. 

מלבד ‘הבעיות’ הללו, כשאני מסתכל על חיי, גם המוקדמים, אינני אכול אכזבות ותסכולים. אמנם לא אוכל להתפאר בהישגים או קריירה מזהירים, מזמן השלמתי עם העובדה שלא אשאיר אחרי דבר. אולי מוטב כך, יומרות ושאפתנות יתר סופם להתנפץ. ברור לי שזו גישה תבוסתנית, סתגלנית שמתאימה לבעלי אופי חלש אך כשאני מביט לאחור, למרות הישגי,  אני לא יכול להיזכר בתקופות שהייתי ממש מרוצה מעצמי ומחיי, או שרק חייתי באשליה שכך היה.

למרבה המזל כל הנ”ל לא היה ולא נברא, לפחות בינתיים. ההיה זה חלום? אות אזהרה, לקח? לא אדע.

בוקר. אני יושב במרפסת בגינה, נהנה מהשקט והנוף. החתולה המנומרת לוסי עולה על השולחן ומרחרחת את הסהרון והחמאה, לאקי הכלב האהוב מקשקש בזנבו ומלקק את כף ידי, מקווה שאצא אתו לטייל. ג’ואי, כלבת הפינצ’ר הקטנה מראה סימנים שהיא רוצה לשחק. אנקורים וזוג תורים מתגודדים סבים קערת המזון של התרנגולות הערביות שמנקרות את הדשא העייף. הקנרים מצייצים. אידיליה.

 הילה זה עתה התעוררה ומכינה משהו במטבח. זוהר המתבגרת גורמת לנו רק שמחה בלב.

 מאוד הייתי רוצה להרגיש שהגעתי אל המנוחה והנחלה אבל בתוכי הזרמים גועשים ואני לא שקט.

 

 

 

 

 

 

0