the short story project

search

DAVID KOGAN

יום קשה

 

09:30. מאמץ ההבקעה של השעון המעורר הצליח לפרוץ אל התודעה, שעה מאוחר מידי בשביל אדם מהוגן ושעה מוקדם מידי בשביל שינה ראויה. ריטואל של קפה-סיגריה, סיגריה-קפה לא הצליח להקל על הלחץ שהרקה הימנית התנגדה לו בפעימותיה וקופסת האקמול הייתה ריקה.

הלכתי לקניון, שבשעה זאת היה כמעט ריק מאדם. למעשה, הודיתי בפני עצמי, הקניון הזה תמיד ריק. רק זכרוני, או דמיוני, ממלא אותו במיתולוגיה: כאן הייתה הסיגריה הראשונה, ושם הנשיקה, פה קרב אגרופים וממש ליד פרידה. כעת הוא מדבר שַׁיִשׁ קודח מזיכרון ושמש של סוף קיץ שגבולו מסומן בתור מיואש לדואר.

בית המרקחת היה סגור והראש כואב.

נכנסתי לקיוסק הקרוב – תחנת לוטו-טוטו שאוספת לחיקה מוכי גורל וקצבאות ביטוח לאומי – “שחור וטורטית אחי” הצהרתי והנחתי מטבע של עשרה שקלים. “זה 11, לא אין אשראי, אין לך? בסדר תביא עשר”.

מעכתי את הסיגריה במאפרה. בקצה זווית המבט שמתי לב איך שהאדם שישב בכיסא ליד סיים לעשן והכה בבדל הבוער בקצה האצבע אל המדרכה. ממש לידו מאפרה, ממש ליד המרפק ואת הבדל הוא השליך לרצפה. לא הבנתי, למה? הרגשתי איך המראה הזה לוחץ את רקתי פנימה ואוויר הקניון הרעיל מקשה על נשימתי.

שמתי לו אגרוף, באה משטרה.

בינתיים התאסף המון אדם ואלה שעמדו בצמוד אלי שימשו מעין שובר גלים לתנועה המחזורית של דחיפות האנשים בתוך פקעת הציבור שנסגרה עלי. בתוך רעש ההמולה הצלחתי לזהות רק צעקות “תפסיק לדחוף” ו”קח מטר”. נאלצתי לדבר בצעקות עם השוטר. ניסיתי להתקרב לאוזנו כשהוא בדיוק סובב את מבטו, שפתי נגעו בשלו ; הוא נבהל ודחף, דחפתי חזרה.

הקהל, שכבר הותך בחום צהריי היום והסקרנות למעין ג’לי אנושי, התפרק לחלוטין. הַכֹּל הכו את הַכֹּל וכולם השתדלו לפגוע בשני שוטרים שהיו בתחילה במרכז המעגל וכעת פילסו את נסיגתם החוצה כשהם מגוננים על ראשם.

החלטתי שהיום הזה לא יכול להיות לגמרי מבוזבז והתחלתי לצעוד לעירייה, הייתי חייב לסדר את הארנונה. הסובבים, שכבר נקשרו ביניהם בכבלי העניין המשותף, הלכו אחרי ומידי פעם מישהו צעק ‘צדק!’. לאט-לאט הצעקות האלה נשמעו בחזרתיות מסוימת שאפשר להגדיר כקצב.

המשטרה הביאה תגבורת וחסמה את הרחוב. ביקשתי לעבור והשוטר שלף אקדח וצעק “וואקף-וואקף”. נבהלתי נורא אבל מישהו צעק שאסור לפחד ושזה “עכשיו או לעולם לא”. ההמון הסתער, גם אני רצתי קדימה כי לא רציתי להידרס. בלי משים חלפנו על פני השוטרים ונכנסו לבניין העירייה.

ריצה מוזרה שכזאת, זה היה מקום שהייתי מורגל לצעוד בו בזהירות דרך זיכרון וניסיון, עתה רצתי דרכו בחופשיות מזעזעת. להקת הארבה האנושית שטפה את המסדרונות, רק קירות המבנה כיוונו את נהר החי.

הגענו אל משרד ראש העיר. האנשים התנהגו באקראיות גמורה: חלק עסקו בביזה, מקצתם עיינו בשורות הקלסרים והרוב תיעדו בעזרת הניידים את  אלה שצילמו את המתרחש בטלפונים. היה בלאגן נורא ורציתי לעצור רגע ולעשן. ביקשתי אש ממישהו והוא אמר שזה רעיון טוב. תוך כמה דקות האש שהוא הדליק בפח המשרד נתפסה בספרייה של ראש העיר ונאלצנו לברוח החוצה.

בדרך עצר אותי מישהו ושאל מה הדרישות שלנו. קפאתי במקום והבטתי אליו, חשבתי שהוא לא משלנו ותהיתי האם להתעלם, אבל גם נזכרתי שלפני שעה קלה לא היה שלנו. לא הייתי בטוח שיש לי דרישות, אז ניסיתי לשחזר למה הגעתי לעירייה ונזכרתי. לקחתי את המיקרופון, חיככתי בגרוני ואמרתי: אקמול.

 

 

 

 

2