the short story project

search

רנה ענבר

ככה אני רוצה את זה

עכשיו הכל ברור, זה רק עניין של זמן. צביקה יגיע מהערבה, שאוליק מניו-זילנד. הם ושמחה יזמינו חברים, מכרים, קרובים, אוטובוס שלם. יהיה כמעט מלא. הטקס יהיה קצר. צביקה יהיה חזק. שאול ירעד. יבכה. הוא לא ראה אותי כבר שלוש שנים. שלוש שנים לא לראות את אימא. בסדר, רוצה ללמוד, שילמד. אבל ככה לעזוב, להיעלם. שמחה יבכה בלי בושה. כמו שהוא צוחק עכשיו. איפה הוא עכשיו? שמחה. שמחה. לא עונה. אולי יצא לטייל עם הכלב. אפילו עכשיו הוא צוחק, כאשר אני יושבת ככה בפינת המיטה סורגת לאט, בקושי יש לי כוח. אפילו עכשיו הוא צוחק. למה, למה הוא יותר חזק ממני?

לפני שבועיים הלכה לעולמה בת דודתו. סיפור יפה. לפנות בוקר נפטרה. רגע קודם הספיקה להפריח לעברו נשיקה, ככה עם כף היד, ומתה. שמחה חזר רועד מבכי. כל הדרך בכה באוטובוס. כשחזר הדביק גם אותי בבכי שלו. כמה מרשים למות ככה. נשיקה ודי. איך יהיה מותי שלי?

הנה תפוח על המקרר. כמה רחוק המקרר עכשיו ממני. לו היה פה מישהו עכשיו להביא לי תפוח אדום. לקלף לי אותו ולחתוך לחתיכות קטנות. שמחה. שמחה. אינו עונה. הוא בטח בחוץ עם הכלב. אני כבר לא הולכת לטייל בגילי: אין לי כוח. אמרתי לחברה שלי, פה, מהקיבוץ, שקשה לי בגילי לצאת בחמסין לחדר האוכל. ענתה: חמסין קשה בכל גיל. כן. בעיקר בגילנו. אמרתי לה. בדיחה ישנה. פעם גם לי היה חוש הומור. לפעמים גם עכשיו הוא מבצבץ ועולה. מחדד ומטשטש כאחד. איך אגיע לתפוח? קשה לי לקום. כמה צעדים ואני נחלשת. איפה אני. היכן ריאותיי. שריריי. שמחת חיי? 

על המקרר יש פסל מעץ של מטיל דיסקוס יווני. דור עשה לי את זה ליום הולדת ששים שלי. הוא היה אז רק בן שלוש-עשרה, בר מצווה. כמה גאה הייתי במתנה הזאת.

מתי זה יקרה? לעת ערב? או עם עלות השחר, כמו לקום לעבודה. זמן לראות את כולם: צביקה, שאוליק, שמחה. או בסדר הפוך: שאוליק, צביקה, שמחה.

שאוליק תמיד היה רגיש. בין המקרר לחלון תלוי ציור שלו. רק בן שבע היה כשצייר אותו. זה כדור הארץ, הצביע על עיגול שעליו דמויות שחורות קטנות, ואלה מי שמת. הסביר את הכתמים השחורים שבתחתית הדף, וזה אני, ואת, ואבא.

– אימא, האם אוהבת את אבא?

שאל כששלמה אני היינו כבר לקראת פירוד.

– אני אוהבת אותו, אבל אבא אני לא מסתדרים.

– אז את לא אוהבת אותו.

לא היינו רבים. שלמה ואני. כמעט ולא. רק בתוכי בערת תמיד איננה נאכלת. מבוגר ממני בשש-עשרה שנה, שקול, מחושב, שומר על קור רוח נצחי. היה המדריך שלי בתנועת הנוער. רק בגללו נשארתי בתנועה. רק בגללו חייתי בקיבוץ כל חיי.

שלמה.

עד שהוא מבין אותי. עד שנוגע בי. שקוד על ניקיון מעילו, נעליו, מחטט בשיניו. איני מבינה איך אפשר לחיות עם כל כך הרבה חולין.  כל כך הרבה שימור. אנשים הם לא ארכיולוגיה. אני אומרת לו. איך אפשר לטרוח סביב גרוטאות כל היום? פעם אהבת אותי. היה אומר. אבל אני לא מוצג ארכיולוגי. אני ספינת קיטור, אם משהו. פעם אהבת אותי. היה חוזר ואומר. כשהייתי מדברים. אך לרוב הייתי עומדת שעות מול החלון, צופה אל העמק הירוק, רותחת.

 

-אני חושב שכדאי שתצאי לחופשה. צאי להתאוורר. אמר יום אחד.

הוא יזם את הפרידה.

 

איפה זה יקרה? בקיבוץ, בעיר, או בדרך מכאן לשם?

איפה הבית שלי? הבית האמתי.

האם אפשר למות לפני שיודעים איפה הבית?

 

שאוליק נשאר עם שלמה בקיבוץ. חשבנו שנכון יותר להשאיר אותו בסביבה מוכרת. אני לקחתי אתי העירה את צביקה. ובכל זאת טבעת הנישואים של שלמה עדיין על אצבעי. למרות שמחה.

 

– סבתא, האם עוד אוהבת את סבא? שאל אותי פעם דור בעודו מתבונן בטבעת. כל כך דומה לשאוליק כשהיה קטן.

– כן.

– ואם הוא עוד היה בחיים היית חוזרת אליו?

אולי כבר כן. אולי כבר הגעתי אליו. היום מתאים לי לחיות לאט.

שמחה, שמחה. יופי שבאת. לא. אני לא רעבה. תביא לי בבקשה רק את התפוח ואת אלבום התמונות של דור.

הקטן קראנו לו. הוא נולד כשבועיים לאחר מסיבת הנישואים של צביקה וגילת. בתמונה, גילת בפרופיל. בכוונה. שיראו. צביקה מולה, טבעת הנישואים בידו והוא מושיט לה אותה באלגנטיות.

למה ברגע האחרון? למה כשכבר רואים? אימא, באמת, חתונות זה לא העיקר בחיים. ההיריון שלנו בא בדיוק בזמן. שלנו. עונה צביקה ומתלטף על כרסה של אשתו. ממי למדת את זה? שובר מסגרות שכמותך. רק אמת פנימית, זה מה שמדריך אותו.

דור בן יום. שוכב על גבו ערום. תמיד רציתי להגיד לו: דור, דור, כשנולדת מלאו חיי בחייך. היה לך חדר אצבע מיוחד בשבילך. וכשבאתם לבקר הייתי עומדת בפתח החדר מביטה אליך במכון התינוקות שלך, עד שהיית פותח איתי בשיחה בשפת התינוקות שלך והייתי ניגשת ומלטפת את ראשך ומרימה אותך אליי. וכשגדלת הלכתי אתך, הולכתי על ידך לטיולים, מגלה מחדש אתך את עולמי.

כבר כשהיא התחילה, אמרתי לשמחה שהמלחמה הזאת מיותרת. אחרי שבועיים דור כבר לא היה. מטוסים של צהל הפציצו את הטנק שלו. אתה מבין, דור? מטוסים של צהל הפציצו את הטנק שלך. את כל השיירה. אחד, אחד, הלכו עשרים וחמישה טנקים. צהל נגד צהל. צהל נגד דור שלי.

והגבעות. הו הגבעות נותרו כה מיותמות מאז.

דור נקבר בקיבוץ. זה מה שצביקה רצה כך עשינו. גם שאוליק הגיע ברגע האחרון.

– שאוליק, למה וטרינריה, אני מבינה. אבל למה בניו-זילנד? למה בסוף העולם?

– אימא, די. אפילו היום? אבל אני חוזר. אני מבטיח. בסוף הלימודים אני חוזר.

ואחר כך: ומה אתך? מה את תעשי עכשיו? אולי תחזרי לקיבוץ?

שמחה, שמחה. איפה אתה? אתה פה? עכשיו מתחשק לי כבר לאכול משהו. טוב שאת התפוח כבר הביא לי. אבל צריך סכין לקלף אותו. שמחה, שמחה. לאן שוב הלכת? איך שהוא התאקלם בקיבוץ, כאילו שנולד פה. אני רואה את הסכין. מרחק נגיעה. אבל הוא נראה כל כך. הכל בגילי נראה רחוק. כמו חלום עבר הכל. ודור אולי יחזור. שטויות סבתאל’ה. את מתחילה לדבר שטויות. לא נשאר לי עוד הרבה זמן לחיות, דור. זה כבר ברור. אני כבר לא מה שהייתי פעם. אז עם מי תלך לטייל? ועם מי אלך אני? דור, לפני שאלך, אני רוצה לראות אותך לפחות עוד פעם אחת. ואת שאוליק. צביקה יבוא מהערבה.כולם יהיו. יהיה נחמד. ככה אני רוצה את זה.

 

 

0