the short story project

search

אלרן בשרי

גם לכלבים יש זכויות

אודי התעורר לאחר לילה ארוך של שיכרות. הדלת היתה פתוחה ובדירה היה שקט. הוא קם מהמיטה, צחצח שיניים והלך לעבר המטבח בכדי להכין קפה. לרגע, משהו היה חסר לו בנוף הדירה. הוא הלך לעבר הסלון וראה שהדלת פתוחה. ואז הבין, ג׳ו נעלם. 

באותה השעה, ג׳ו, שכבר היה בחציו הדרומי של תל אביב, היה די שמח. את הקולר שלו הוא תלש מהמקום בלעיסה כפייתית ואובססיבית לאחר שנים שהוא הציק לו מתחת לאוזן. הוא פגש חתולים מיוחמים באמצע הלילה וכבר רכש לו איזה חבר או שניים. גם את הליידי ההיא שהוא מכיר את ריחה אך לא את פניה וחשב עליה במשך שנים הוא פגש לאחר שהבין איפה היא גרה באמת. הוא יילל מתחת לחלונה סרנדה כלבית מוכרת מאיזה שיר ששמע בטלוויזיה, והיא הראתה לו את פניה בחיוך רחב. ג׳ו הבטיח לה שישחרר אותה מבעליה והם יצאו לטייל בטיילת ולרקוד לאור הירח ולצלילי הכלייזמרים שבדרך כלל מנגנים שם.

לאט, ככל שהזמן עבר, וגם הבטן שלו שהתחילה לקרקר מרעב, הוא התחיל לתכנן איך הוא משחרר את קלרה מבעליה. הוא עצר לרגע אצל דולי, כלבה שהכיר כשהיה בן שנה בערך, שזרקה לו עצם עם שאריות של בשר מעבר לגדר, ומשם הלך לעבר רחוב שבזי, שם קלרה גרה. הלשון שלו נשמטה ברגע בו ראה אותה, אך הוא הצליח להתאושש יחסית מהר והחל לעקוב אחריה. לאחר מספר דקות, ג׳ו ראה הזדמנות להתקיף. בעליה של קלרה התכופף לאסוף את צרכיה והוא קפץ עליו ונשך את אחוריו. קלרה החלה לרוץ, וג׳ו לאחר שהכניע את האיש רדף אחריה והשיג אותה לאחר שני רחובות. הם חיככו לחי בלחי וזנבותיהם כישכשו האחד לשניה. לאחר מאבק עיקש, הקולר של קלרה גם כן הוסר והיא היתה חופשיה. ג׳ו הראה לה את העיר, עד כמה שהכיר אותה מאז וברח והם מצאו גינות ריקות שם השתובבו ורקדו למגינת ליבם של כלבים אחרים. קלרה הסתכלה עליו במבט שמח ונבחה בקול שמחה קצרה. ג׳ו נעצר לרגע ונשך לה את האוזן. הם המשיכו ללכת לעבר הטיילת והתיישבו על החול החם וברקע חבורת הכלייזמרים ניגנו מוסיקה שמחה לאות השמש שהתחילה לשקוע.

אודי, היה אבוד לחלוטין במשך כמעט ושעה. הוא יצא מהדירה שלו עם דפים שבהם תמונתו של ג׳ו מודפסת עם הכיתוב ״אבד״. הוא קרא לו ללא מענה, והדביק את הדפים כמעט לאחר כל רחוב או שניים. עצוב, הוא המשיך ללכת גם לרחובות שג׳ו לא אמור להכיר, אך עדיין לא נמצא לו זכר. הוא החליט לקחת את האופניים ולנסוע בעיר. לפני כן, הוא התקשר לעירייה ודיווח על האבדן, והם מסרו לו שהם יחפשו ברשת הארצית וברגע שימסר להם מיקומו הם יצאו לתפוס אותו.

הלילה ירד, וג׳ו חיבק את קלרה שכינסה גופה סביב חזו. הכל היה שקט סביב, וג׳ו לחש לה האו אוהב וליקק לה מאחורי האוזן. קלרה חייכה, עצמה עיניה ונרדמה. ג׳ו לבינתיים תהה על היום שעבר בחיוך רחב והסתכל על הגלים שנשברים בחוף.

״הנה הם!״ לפתע היתה צעקה. ג׳ו התעורר בבהלה, אך כשראה את קלרה מוחזקת על ידי פקח הוא התעשת. הוא ניתר ממקומו והחל לרוץ לעברו בשיניים חשופות. תוך רגע, הוא קפץ עליו נושך את ידו ונוהם בפראות ובהתרסה. קלרה שהשתחררה מידיו של הפקח החלה לרוץ הרחק מהם, ומיד אחריה ג׳ו דלק הרחק ממנו גם כן. הפקח המבוהל קם לאחר ההתקלות, התנער והרים טלפון לעירייה. הם ברחו, הוא אמר. לאחר סיוע טכני מהמוקד, הם כיוונו אותו לעבר פלורנטין, ולאחר בדיקה הם שלחו עוד פקח לסיוע. לאחר כעשר דקות הוא פגש אותו ברחוב שוקן, והם ניווטו ברכב לעבר רחוב אברבנאל שם ראו את שני הכלבים מסתובבים. לאט, שני הפקחים התגנבו אליהם מאחור, וריתקו אותם לרצפה. ג׳ו נבח וניסה לחמוק מהתפיסה, אך לא היה לו סיכוי, בעוד שקלרה יבבה בקול שרק ג׳ו הבין. בעיניים עצובות הם ראו האחד את השניה כלואים בנפרד ובדרך חזרה לאחזקתם של בעליהם.

אודי שמח לראות את כלבו שוב וחיבק אותו בחום, אך ג׳ו שהיה מאוד עצוב, קיפל זנבו לאות כניעה. הם נכנסו לדירה ואודי שסגר את אחריו הדלת לא ראה שג׳ו הולך בדכאון לעבר המיטה שלו בסלון. עבר יום ועוד יומיים וג׳ו לא התנהג כרגיל. אודי ניסה למצוא לו משחקים חדשים ואף ממתק אחד או שניים, אבל ג׳ו לא ממש התרגש. היה איזה בוקר אחד בו ג׳ו נראה קצת שמח, אבל זה היה רק רגע חולף. משהו בו השתנה מאז שברח.

קלרה היתה אבודה גם כן. היה לה יום אחד של חופש, ועכשיו היא טרודה במחשבות מהחוויות עם ג׳ו. זה היה נוף אחר של חיים שלא הכירה. הים, האוכל הטוב, הלילה הרומנטי ליד חוף הים. היא לא הכירה את ג׳ו לפני ששר לה סרנדה מתחת לחלון הבית, וגם לא האמינה שהוא באמת יבוא, אך מאז היום בו הכירה אותו היא הבינה מה זה לחיות באמת. זה היה יום בערך של שפיות, ועכשיו היא כלואה שוב. היא פשוט התגעגעה אליו.

הערב ירד, וג׳ו שהחל להסתכל על הדלת באופן די כפייתי, הבין מתי הוא יכול לברוח החוצה. לאחר שמצא את מרווח הזמן שיש לו הוא פתח בריצה והצליח לברוח שוב. לא עברה רבע שעה והוא היה ליד חלונה של קלרה. הוא נבח בתשוקה והיא קמה לרגע משטיח הרצפה, לא מאמינה למשמע אוזניה, אך כשיצאה לעבר החלון וראתה את ג׳ו, חיוך קסום עלה על פניה והיא נבחה בצווחה קלה. ג׳ו ששמח כל כך לראות אותה, לא הפסיק לנבוח לה מילות אהבה. אודי, שדלק אחריו לאחר שראה אותו בורח מהדלת, הגיע עייף, אך תפס אותו מהרצועה והחזיר אותו בכוח הביתה. קלרה העצובה, לא הפסיקה לנבוח אליו עד שראתה אותו נעלם.

הם הגיעו לדירה לאחר כחצי שעה, ואודי שניסה להרגיע את ג׳ו, התחיל להבין לליבו לאחר שראה אותו נובח לקלרה. הוא ליטף אותו מתחת לאוזן, אך ג׳ו לא ממש נרגע. הלילה הגיע ואודי הציץ מבעד לדלת חדרו בכדי לבדוק מה קורה עם כלבו, והוא ראה אותו בוהה דרך חלון הסלון בעצב. הוא ניסה לחשוב על דרכים שהיו לו בכדי לרפא אהבה לא ממומשת, אך היה לו קשה למצוא פתרון. לרגע הוא חשב, אולי ניתן להפגיש ביניהם.

למחרת בבוקר, אודי קשר את ג׳ו המדוכא ולקח אותו החוצה לעבר ביתה של קלרה. ככל שהתקרבו, ג׳ו פקח את עיניו בתדהמה. הוא כישכש בזנבו וקפץ על אודי ברגע שהבין לאן מועדות פניהם. אודי חייך אליו וליטף אותו קלות. מגיע לך חבר, הוא אמר לו בחיוך. הם הגיעו לרחוב שבזי וג׳ו התחיל להשתגע. אודי ראה אותו נלהב ושיחרר אותו מהרצועה. ג׳ו רץ נובח משמחה לעבר ביתה של קלרה שהיתה כל כך המומה מהקול המוכר שלא קמה מהמיטה שלה בסלון החדר. לאחר כמה שניות, וכשהבינה מי הגיע, היא קפצה משמחה. אודי שרדף אחרי ג׳ו דפק על דלת הכניסה ובעליה של קלרה פתח את הדלת. הוא סיפר לו על האהבה של ג׳ו והבחור הסתכל עליו בבלבול מוחלט, אך ברגע שקלרה קפצה עליו מתוך שמחה הוא התחיל להבין את המקרה המוזר. במיוחד כשראה את ג׳ו מנסה להיכנס בכוח בדלת. לאחר דין ודברים, הוא הסכים לפגישה אחת, ותוך רגע, שני הכלבים קפצו האחד על השניה באושר.

היו רגעים בפגישה שציון ואודי ממש שמחו לראות את כלביהם כך. הם ראו את האהבה פורחת ביניהם ואף הסכימו על פגישות שבועיות של טיול משותף. ציון, בעלה של קלרה לא ידע שיש אהבה בין כלבים, לפחות לא רומנטית, ואודי שגם כן הוכה בתדהמה, אבל המציאות לימדה אותם שאהבה זאת אהבה זאת אהבה.

יום אחד, לאחר כחודשיים של מפגשים, קלרה התחילה להתנהג מוזר. היא לא היתה להוטה כמו בהתחלה ואף ניסתה להרחיק את ג׳ו מעליה, אך האחרון שהתלהב לראותה, התקרב והריח עליה ריח מוזר. עיניו נפתחו לרווחה, והוא נבח בעצב. זה היה ריח של כלב אחר. לאחר שניסה להבין מה קרה, היא נבחה עליו מעין נביחת אזהרה, נביחת שמור-מרחק. ג׳ו כל כך נפגע, שהוא רכן בצער וחשף שיניים. הוא פנה ממנה והלאה ונשך את אודי לאות ״בוא נעוף מכאן״. אודי לא ממש הבין, אך כשג׳ו התחיל לנשוך אותו במכנסיים ולנבוח עליו בעצבים של ממש, הוא התכופף אליו וניסה להרגיע אותו בליטוף קל. את ג׳ו זה רק הרגיז יותר. הוא קפץ עליו בין רגע והתחיל לנשוך אותו בפראות. אודי שנפל, ניסה להתגונן ולגרום לו לעצור, אך ג׳ו הפך לאלים יותר. התקיפה הפכה לכל כך קשה, עד שציון שהוכה בתדהמה ניסה להתערב. ג׳ו שזעם כל כך בגלל קלרה, לא יכל להפסיק, עד שציון מצא מקל והתחיל להרביץ לו בחוזקה. ג׳ו, שהתעורר מהזעם, ברח משם בריצה. ציון הזמין אמבולנס ולאחר בדיקה, אודי נשלח לבית החולים.

ג׳ו מצא את עצמו מטייל בעיר עצבני בטירוף. הוא לא רצה לזכור את קלרה יותר. הוא ידע גם שאודי לא יבוא לחפש אותו לאחר שהתקיף אותו באופן אלים ממש. הוא רצה לעבור למקום אחר. לחיים אחרים. הוא לא הפסיק ללכת בין הרחובות בתל אביב. אפילו חתולי הרחוב שניסו להציק לו לא הפריעו לו ממש. הוא גם לא היה ממש רעב. המון מחשבות חלפו בראשו על אודי ועל קלרה. הוא היה צריך לרסן את עצמו ולא להתקיף את אודי שהיה טוב אליו. הוא היה צריך להיות יותר רגוע ולא לתת לכלבה הזאת להגיע אליו. הוא איבד את הבית, את החבר הכי טוב שלו, ועכשיו הוא לבד. אין לו לאן ללכת יותר. הוא פנה לעבר הים בכדי להירגע וכשהגיע לשם הוא ישב לבד והתחיל ליילל. לפתע, הוא ראה שני אנשים מגיעים אליו. הם קראו לו והוא קם לאט מן המקום, מבולבל. הוא לא ממש הבין מי אלה שמכירים את שמו, אך משהו שם לא היה נראה לו רגיל. הם הוציאו חטיף מהכיס וג׳ו חייך והלך אליהם בנינוחות יתר. הם קשרו אותו ולקחו אותו ברכב למכלאה העירונית. כל הנסיעה לוותה בהמון נביחות. חלקם לא ברורות לאוזן בלתי מזויינת, אך חלקם שהבינו לאן פניהם מועדות היו בשקט מופתי. רוב הכלבים בעיר ידעו שאלימות כלפי אנשים גזר דינם מוות. לג׳ו לא היה מושג, בתור כלב בית. לכן הוא שכב בשקט. לידו היה כלב פיטבול שסימן לו בראשו, מה אתה עשית חבר? הוא חייך במבוכה ואמר, התקפתי את הבעלים שלי. הפיטבול צחק. ג׳ו לא ממש הבין, אבל הפיטבול לחש לו באוזן, אתה וכל המפונקים האלה חושבים שמגיע להם הכל אה?

לא, ממש לא.. ג׳ו טען בתקיפות.

אתה יודע לאן אנו נוסעים נכון?

לא ממש, ג׳ו ענה בסקרנות מה, לאן?

אתה לפחות, רוב הסיכויים שירדימו אותך. אני לעומתך, לפחות יש לי אחלה של סיפור. היכו אותי ושלחו אותי להילחם עם כלבים אחרים. אתה, מהמפונקים האלה שחיים חיים מדהימים עוד מתקיפים את הבעלים שלהם? אתה נורמלי?

ג׳ו לא האמין למשמע אוזניו, והפנה את ראשו הלאה ממנו. לרגע, האוטו נעצר. הוא רצה להאמין שאולי אודי נמצא שם, אולי הוא יסלח לו, אבל הוא הרכין ראשו כשהבין שזה יומרני מדי לבקש דבר שכזה. תוך רגע לאחר שלקחו את הכלוב שלו פנימה, המוני נביחות נשמעו שם. כולם היו באותו הטון. צער. לא עברה שעה בערך, וג׳ו נלקח לחדר אחר. הוא לא האמין שזה יהיה יומו האחרון בחיים, אבל זריקה אחת ועיניו נעצמו לאט. המוני מחשבות בקצב הולך ומואט החלו לצוץ במוחו. אודי, קלרה.. ובאחד עם עיניו שנעצמו בפעם האחרונה, הוא נזכר בחום המיטה החמה שהיתה לו בסלון בדירה. והוא נרדם.