tal miller

מיקי בן זונה

מיקי בן זונה

 

דלת האוטו נפתחת בסערה והיא מתיישבת לידי – “מה קורה יא שמן?”

עור שחום, עיפרון בעיניים, מבט ירוק.

“מה יהיה שי?” אני שואל ומנסה להישמע ממהר. “אני כבר חצי שעה מחכה לך.”

– “אחותך חצי שעה, אתה פה עשר דקות, ראיתי אותך חונה”. היא מסובבת את המראה האחורית ובודקת את עצמה. גם אני בודק אותה, בכל זאת לא התראינו כבר שנתיים. קצת פחות יפה, קצת פחות פראית.

“ראית אותי חונה והמשכת לייבש אותי?” אני מתעצבן ומשתלב בתנועה, מכוון מחדש את המראה האחורית.

– “למה אתה המלכה אליזבת’ שאני אחכה לך פה למטה? אני עדיין לא מאמינה ששכנעת אותי לבוא לשטות הזאת.”

היא לובשת שמלה שחורה ופשוטה, מתאמצת להראות שלא אכפת לה, כרגיל.

– “מי המפגר שהולך לפגישת מחזור כשיש פייסבוק? רק שתדע שהיו לי היום מחשבות לחתוך וזהו. “

יש לי תשובה טובה, אבל אני מתאפק והיא נשארת תלויה באוויר שבינינו. שי יודעת, ומושכת למטה את השרוולים באגביות. מכסה את הצלקות בפרק כף היד.

אני יורד לאיילון.

 

ירון הגבוהה עולה לאוטובוס ואני אחריו, המזגן דולק כבר מהבוקר, הסימן הרשמי שהקיץ פה אתנו. שני ילדים מכיתה ב’ כבר מצאו סיבה להתחיל לריב, אבל רוב האוטובוס עדיין ישנוני. אני מתיישב ליד שי במקום הקבוע שלנו, היא לא מסיטה מבט מהחלון אבל קופצת קצת כשכובד משקלי פוגש את המושב. “בוקר טוב גם לך” אני אומר לה ומוציא חטיף שוקולד מהתיק. השני שלי היום. שי עדיין עם המבט החוצה, קבורה עמוק בתוך הקפוצ’ון. אני לא צריך להסתכל כדי לדעת שהאיפור שלה כבר מרוח. “אתה חושב שהיום יהיה אחרת?” היא שואלת בשקט מתוך החומות. אני מקלף את העטיפה של החטיף. “לא הייתי בונה על זה”.

במושב שמצדו השני של המעבר יושב מיקי בן, קיצור של מיכאל ומשהו ארוך ברוסית.

“מה נשמע?” אני שואל, הוא מחייך. “בוקר טוב רועי” הוא מחזיר לי בריש מתגלגלת. הוא לבן כמו קיר, שיער שחור וסבוך והופעה שאומרת, פחות או יותר, “לדעתי אני לא שייך לכאן, מה דעתך?”

אני אוהב לדבר עם מיקי, הוא מספר לי על אוקראינה ומביט בי במבט ערמומי מאחורי המשקפיים העבים שלו. הוריו גניקולוגים, ובזכות משפחה שעלתה לפני עשור לישראל, הייתה להם קליטה קלה והם הצליחו למצוא עבודה בתחום. אפשר להגיד שהיה לו מזל בחיים. אבל אז אלי רבינוביץ’ נכנס לתמונה.

 

שי מוציאה את המזלג עם הפרגית מהפה בפנים חמוצות, זורקת אותו בבוז על השולחן וחוזרת לנייד שלה. לא ציפיתי ליותר מזה, בלונים בצבע ורוד ותכלת, שירים משנות התשעים, אנשים עומדים במעגלים חברתיים ואני צופה בהם מהצד. שי יושבת מולי, “שלא תעז לזוז ממני” היא לחשה לי כשהתיישבנו. לידנו יושב ירון, או יונתן, אני באמת שלא זוכר וכבר פספסתי את ההזדמנות לשאול. “אתה נראה טוב רועי” הוא אומר לי. אני יודע שאני שונא אותו, אבל לא זוכר למה. “איזה שמן היית פעם?” הוא צוחק וטופח לי על הכתף. חזק.

נזכרתי.

“מה עם אישה? ילדים?” הוא ממשיך – “לא הכיוון שלי כרגע” אני אומר, ומבין שאני מתנצל משום מה. מאיה המקיאה ומוטי פסיכוטי עולים לבמה שיכורים ומתחילים לשיר, גרוע. “שמע,” יונתן/ירון אומר אחרי שהתעסק קצת בטלפון הנייד, “יש אנשים חארות, פתחו עכשיו קבוצה של הפגישת מחזור ואתה יכול לכתוב הודעות באופן אנונימי, אתה לא מבין מה כותבים פה”  אני מנסה להתעניין ולא מצליח. שי יושבת מולי ולא מרימה את הראש מהנייד, אבל שומעת הכול. היא יודעת כמה שמועות יכולות להיות מרושעות. “אתה זוכר את הילד כאפות הזה, אלי? שמעתי שהוא התחלק על כל השכל, רצים פה סיפורים מפגרים עליו.” ואז מיקי בן זונה התיישב לידי.

 

יום אחד מר רבינוביץ’ קם ועזב. הוא וגברת רבינוביץ’ לא אהבו אחד את השני, אם להיות עדין. הבית שלהם לא היה מקום טוב  לגדול בו, ואלי היה אומלל. כולם הכירו את הסיפור שלו, וכולם ריחמו עליו, בדרך כלל. האומללות הפכה להיות חלק מאלי, והוא היה מפיץ אותה כמו וירוס בכל מקום שבו היה. ואז היה מיקי בן. אלי היה עולה לאוטובוס ומתיישב בספסל של מיקי, דוחף אותו למושב ליד החלון, חוצץ בינינו. לפעמים הוא היה נותן לי סטירה או אגרוף, סתם ככה. “מיקי בן זונה, מה יש לך לאכול היום?” הוא היה שואל בנימוס מוגזם. מיקי היה אז מוציא את האוכל שלו מהתיק ושם בתיק של אלי. בפעמים הראשונות הוא ניסה להתנגד, אבל קשה לקרוא מהמחברת עם פנס בעין. וכולם ידעו, אבל האומללות של אלי שמרה עליו במובן מסוים, מפני עצמו. ההורים של מיקי ניסו להתערב, אבל תמיד נתקלו באותה התשובה – אנחנו לא נוותר על העתיד של אלי. לרוע מזלו של מיקי, אלי החליט שהוא ומיקי יהיו חברים. בשיעורים, בהפסקות, אחרי הצהריים, וירוס האומללות בלע את מיקי. חוץ מאותן דקות ספורות באוטובוס בבוקר.

 

“הי רועי, טוב לראות אותך, מה שלומך?” שי מרימה בפעם הראשונה את המבט מהנייד. “מיקי” היא מופתעת, “מה אתה עושה פה?” ומיד הבינה מה אמרה, “כאילו, מה שלומך?”

הוא לובש חולצה לבנה מכופתרת, מכנסיים שחורות ונעליים מבריקות. “הי שי”, הוא אומר בחיוך, המבטא נעלם לגמרי.

“מיקי,” אני נזכר לדבר, “וואו, טוב לראות אותך, מה איתך?” מיקי מחייך אליי, אותו מבט ערמומי. “אני בסדר, עובד עם ההורים במרפאה. רציתי לבוא לראות את כולם, אתה נראה טוב רועי”. הוא מדבר אלי אבל העיניים שלו סורקות את האולם, כאילו מחפש משהו.

– “כן הוא היה ממש שמן פעם זוכר?” ירון/יונתן מתפרץ לשיחה. לפתע המבט של מיקי משתנה, הוא פונה אליו בחדות. “תגיד, אתה זה שמצץ אצבע עד כיתה ז’?” כולנו מסתכלים עליו בהלם. ירון/יונתן, ממלמל משהו וחוזר חזרה לפלאפון שלו. יש צעקות מכיוון הבמה, מאיה הקיאה על מוטי. “יש דברים שלא משתנים” שי ממלמלת. “אבל יש דברים שכן”, אני שומע את מיקי לוחש לעצמו. “תגיד”, הוא שואל ורוכן אליי, “ראית פה,” הוא עוצר, וממשיך כמעט בלחישה, “את אלי?”

“האמת שלא, קצת שכחתי שהוא קיים לרגע”. מיקי מביט בי דקה ארוכה, “כן, גם אני” הוא אומר בלי למצמץ. ירון/יונתן מתעורר לחיים, “יא-אללה, אתם לא מאמינים”  הוא אומר בהתרגשות, “זוכרים את אלי רבינוביץ’?”. אני ומיקי מסתכלים עליו, הוא מרוכז בצג. “הוא עשה ניתוח לשינוי מין, הוא אישה עכשיו, אני לא מאמין”. “מה?!” אני ושי פולטים ביחד. ירון/יונתן, מאושר מתשומת הלב ממשיך כמו חתן בר מצווה. “כן, כמה שהוא היה דפוק בתיכון, הוא נדפק עוד יותר אחר כך. אולי בגלל זה הוא היה ככה בכלל, אתם יודעים, תסכול וזה…” אני מביט על שי, היא מרימה גבות, אין לה מילים. מיקי נשען לאחור, המבט שלו מרוחק, נראה כאילו הוא מתרוקן מאויר. אחרי דקה של שקט הוא הראשון לחזור לעצמו. מיקי מנער את ראשו קלות ואז שולח יד אל מתחת לשולחן ומוציא תיק מנהלים קטן. הוא מניח עליו את שתי ידיו בעדינות, כאילו היה עשוי מזכוכית. “אתה יודע רועי, כשעליתי מאוקראינה ידעתי טוב מאוד לאן אני מגיע. ידעתי שממקום שבו קוראים לי ברחוב – יהודי, אני אגיע למקום שבו יקראו לי רוסי. המשפחה ידעה לאן נגיע, באיזה בית ספר אלמד ואיפה הם יעבדו, הכל היה מוכן, הכל היה ידוע מראש. בעצם כמעט הכל.”

אני שומע את מיקי מדבר אבל התמונה של אלי בשיער בלונדיני ושמלה עדיין לא יוצאת לי מהראש. ירון/יונתן קם פתאום, יש לו מבט שנע בין ריכוז להפתעה, הוא רץ לכיוון השירותים. “אתה מבין” מיקי פונה אלי בחדות, המבט שבעיניו כבר לא כל כך נחמד, אני שם לב שאני נרתע קצת לאחור בכסא. “הוא לקח לי את ההזדמנות לחיים רגילים פה, הוא לקח לי את ההזדמנות להשתלב, ואני באתי כל כך מוכן, כל כך…” והוא עוצר לרגע, מביט דרכי אל נקודה מרוחקת. מאחורי שי בחורה עם פס כחול בשיער צועקת כשהיפסטר מזוקן מתכופף ופולט עליה תערובת של דג ברוטב רע.

“מיקי”, שי מנסה, “לכולנו היה קשה בתיכון”. הוא מביט אליה, ואחרי רגע מחייך. “לא, לא לכולם.” עוד צעקות, בשולחן לידנו מאיה הקיאה שוב פעם, עכשיו גם שתי החברות שלה מקיאות, אחת על השנייה. 

“הוא לקח לי משהו, משהו שאי אפשר להחזיר.” מיקי אמר, הריש שלו שוב מתגלגלת.

“אז בכל פעם שהוא לקח ממני, אני גם לקחתי ממנו. בכל בוקר, בכל ביס”.

מיקי פתח את התיק, בתוכו הונחו בקפידה עשרות חבילות אלומיניום קטנות ועגולות בצבעים שונים. “זה גלולות למניעת הריון?” שי שאלה לאט.

אנחנו מסתכלים עליו המומים, הוא כבר לא מיקי בן מההסעה, עומד מולי מישהו שאני בכלל לא מכיר. “אתה האכלת את אלי גלולות כל השנים האלו?” שי אמרה, כמעט משתנקת, “אתה השתגעת?” מיקי סגר את המזוודה, “אף אחד לא הכריח אותו לקחת את זה” הוא אמר, מבטו לא מפוקס, נסחף עם הזיכרון. הוא שוב על ההסעה, ואני איתו. אולי אף פעם לא ירדנו ממנה.

“אני מצטער שזה קרה לך, שזה קרה לנו”. דמעה אחת מרטיבה לי את הלחי.

– “כן, כולם הצטערו, והסבירו שזה מסובך וזה בעצם לא אשמתו” הוא אמר בקול ונעמד בפתאומיות, ואני כמעט נפלתי אחורה עם הכיסא. מסביבנו היו צעקות, אנשים הקיאו על עצמם, על חברים מהפייסבוק, על חברים אמתיים. “כולם ידעו וכולם נתנו לזה להימשך, כאילו ככה הם הופכים את העולם למקום טוב יותר. כאילו שזה מה שיעזור להם לישון יותר טוב בלילה”.

מיקי פנה אל לכאוס שבאולם “ולכל אחד פה יש חלק קטן באשמה. ועכשיו אני לוקח חזרה חלק קטן מכל אחד”. אבל הם לא שמעו אותו, קשה לשמוע כשאתה מקיא את נשמתך ובוכה לסירוגין.

“אבל מיקי, היינו חברים, כולנו סבלנו ביחד”, שי ניסתה שוב בקול חלש יותר, היד שלה אחזה בבטן. צל עבר על פניו של מיקי, כאילו חזר לעצמו. הוא הביט סביבו, הביט עלי ועל שי וחייך “אבל גם אתם לא עשיתם כלום כדי להפסיק את זה”. הלב שלי מעולם לא דפק כל כך חזק, הדמעות טשטשו לי את הראייה, דמותו של מיקי בן הפכה לאט לכתם מעורפל ומאיים.

הדי ג’יי התעלף על המערכת והמוזיקה עצרה, האולם התמלא בקולות של סבל אנושי. מיקי לקח את המזוודה ופנה ללכת, אך לפתע עצר לרגע קצר, והסתובב חזרה אל השולחן. הוא הכניס את ידו לכיס והניח על השולחן חופן כדורים ירוקים. “קחו שניים כמה שיותר מהר, לפני שתתחילו להקיא. זה לא יעזור אחר כך.” הוא קירב את הכסא לשולחן, חייך ונד בראשו כלפיי, הסתובב ועשה את דרכו דרך ים של מיצי קיבה וארוחות לשעבר.  אני ושי הבטנו זה בזו, מיד זינקתי על הכדורים, בלעתי חופן בלי לשתות וזרקתי כמה מהם לשי, שעשתה את אותו הדבר. ירון/יונתן הופיע, לבן כמו דף נייר שמישהו הקיא עליו. נראה שהוא מנסה להגיד לי משהו אבל אז פנה בחדות כדי לחזור לשירותים, נתקל במאיה שהגיעה מהכיוון השני ושניהם התרסקו מחובקים דרך אחד השולחנות, מעיפים נתחי עוף וסלט בינוני לכל עבר.

 

והיה רגע אחד קטן באותו ערב מוזר, בחלל שבו התערבבו עבר והווה, פרגית וסולומון, טוב ורע. באותו הרגע, קצת יותר שמח, קצת פחות כבד, יצא מהדלת מיקי בן, והשאיר מאחור את מיקי בן זונה.  

 

 

 

Liked the story? Comment below.

avatar