Smadar Herzfeld

גלויה לפסח 

 

שבוע לפני פסח וירושלים עטופה פריחה, נעה בין מתכי הגשם האחרונים למשבים חמים ומחניקים של רוח ממזרח. ירושלים בין סוף החורף לבין ההתחלה של עונת הזעם. היד הגדולה והקפוצה של אלוהים תלויה מעלי וגרגרי חול מסביב, תופסים את מקומם של רסיסי המים.

עונת הקמילה והמוות מתחילה. היא תימשך עד שלהי דקייטא, כן, כך קראו אבותינו לסוף כל הסופים. כי גם בסוף יש שלבים. והמשהו החגיגי הזה בארמית מתנגן בעצב, מבכה את הסוף של הכול, את זה שאין מנוס.

אז נושא האדם את עיניו לשמיים, מחפש ומתחנן, אולי לידה מחדש?

זה עוד יגיע עם החלומות של סוף הקיץ, עם ההזיות של שלהי דקייטא. אבל עכשיו אנחנו עדיין לפני פסח ואני פונה ישירות אל מלך העולם.

אני חושבת על רב ירושלמי ישיש ועל אמי הנושאת את עיניה ל-100. הוא עטוף בזעמו והיא בזיכרונותיה, כמו בשטעטל של ילדותי, כמו בכפר ההוא שמת. קראו לו מגדיאל, כשם אחד מאלופי אדום, והארץ היתה אז מכוסה בגלימת פלא של פרדסים.

הריח חג מעל ראשינו כטבעות זהב , כל הלילה של ה״סדר״ הוא חג מעל ראשינו, וכשהשבעים והשיכורים כבר נחים במיטותיהם ולא שמים לב, אז חרש-חרש וללא זיע מלך העולם עובר, הולך וקוטף, תולש וטומן בכיסיו העמוקים כקברים.

נו, חוס עלינו, מלך יחיד. הטמן את התשוש, הזועם, העייף, הרקוב, כסה והעלם אותם מאיתנו, הזקוקים לתקווה!

זו תפילתי.

אני מניחה אותה במגבעת הפוכה של ציידים, ידי פשוטה אליך ואוחזת במגבעת לבד פשוטה. אני כורעת על ברכי, אי-שם מול המזבח, ואני יציר חלומותי, יציר השטעטל, אותו פרדס שמת מזמן.

עכשיו שבוע לפני פסח ועיני הוזות. אני חולמת על המקום עם החול האדום, על סבתי מקרצפת את המטבח , שופכת דליים רותחים על הג׳וקים הנמלטים. וסבי , שהיה גיבן , נשען על משקוף בכניסה לחנות הצעצועים. זו החנות שלהם, צעצועים וספרי-קודש וברזי סודה וגזוז. הוא מגרד את החטוטרת שעל גבו, נועל את קופת הברזל שבה הכרטיסים של ״אגד״. כל הדברים האלו ביחד, הכרטיסים והשתייה והצעצועים והספרים קרו שם, ובצהרי היום גם הגישה סבתי, חגורה בסינור לבן, ארוחת צהריים למורות בית הספר היסודי.

אני שומעת אותן צוחקות, גוחנות על המרק וצוחקות. סבתי מוחה את הזיעה מפניה בקצה הבד של הסינור, מוחה את דמעותיה ומוזגת עוד סודה לכוס. עוד מעט ערב פסח וזה הזמן להזיע ולבכות.

 

Liked the story? Comment below.

avatar