Write Stories

Moraz Yael Brandis

סוכי זהוב

בחמש וחצי בדיוק נשמעת שריקת משרוקית ומדריכי השחייה מזרזים את הילדים לצאת מהמים. הבריכה מתרוקנת במהירות בצווחות, צחקוקים, וטפיחת עקבים יחפים. פרצי משרוקית אחרונים מזנבים בענן הקולני, נוטף המים. גלית מניחה מידה את הספר שקברה בו את פניה, ציפורי שיר ביערות הגשם של אוסטרליה, ומסירה את משקפי השמש. הכחול הנוצץ של המים מחזיר אליה זהרורי אור מבין מסלולי השחייה המופרדים באדנות על ידי שורות של מצופים מתנודדים. הכיסאות סביבה ריקים. היא קמה, מסירה מהר את החלוק, חובשת את כובע הגומי כך שכל שיערה נחבא בו וממהרת בצעדים גדולים אל שפת הבריכה. אביבה, ממרחק כמה כיסאות, מתבוננת כשהיא מנמיכה גופה אל הסולם, גבה אל המים ואז, שקועה עד המותניים, מרפה את ידה מהמעקה. מתז קטן מלווה את כניסתה למים. אביבה אוספת את המגבת שלה ואת תיק הקש הבהיר ומתיישבת בסמוך לכיסא שעל גבו נותר החלוק הגדול. גלית נמתחת על קצות אצבעותיה ומכוונת אל אמצע הנתיב.

עשר בריכות. היא טובלת את הראש במים ועולה, ושוב. מנסה שלא לחשוב על מראה גופה במים, רק לספור בריכות ולשנן. משפחת היענאים, משפחת הדגרתילים, ארטמיים, דבשניים, סוכיים, תוכיים. עד שנשימתה מתקצרת. היא מדדה אל הסולם, מסתכלת סביב, איש לא מסתכל לכיוונה. היא מרימה עצמה אל שפת הבריכה וצועדת מהר אל כסאה. עוטפת עצמה בחלוק ומנערת את שיערה מהכובע. רק אז היא מבחינה באישה בכיסא הסמוך. אישה נאה כבת חמישים, ידיה, שאוחזות במגזין על בטנה נראות שחומות וחזקות. גלית ממהרת להתעטף בחלוק. האישה השנייה מסירה את משקפי השמש שלה ומנגבת מהם טיפות מים בקצה שמלתה.

“סליחה, אני מצטערת, ממש לא התכוונתי להרטיב אותך”.

האישה מחייכת אליה. יש לה פה רחב, וכשהוא נמתח פניה השזופות מזכירות לגלית מודעת פרסומת מתקופה אחרת.

“לא נורא. לא קרה כלום”.

יש לה קול עמוק, לטפני.  “הי, אני אביבה. ואת”?

גלית צונחת אל הכיסא, וירכיה מתחככות זו בזו בקול רטוב.

“גלית”.

“את חדשה במתנ”ס? לא ראיתי אותך כאן עדיין, ואני באה כמעט כל יום” היא צוחקת בקול מגרגר, מרימה את פניה אל גלית בארשת של נעימות.

“כן, רק עברתי לשכונה”. גלית מהססת. “אני אמורה לשחות פעמיים בשבוע” וידיה מתוות תנועה שמקיפה את כל גופה וכאילו מסבירה הכל.

“שחייה זה ספורט נהדר” אביבה מחייכת שוב “לא מזיעים, פוגשים אנשים, גם אני שוחה בשביל הבריאות”, היא ממשיכה כשהיא מטה את גופה על כיסא הנח כך שכולה פונה אל גלית. בין שדיה, במחשוף בגד הים שמתחת לשמלה הקלה, מסתמן חריץ ממנו מתפזרים קמטוטים דקים. “אם את רוצה, אני יכולה לעזור. אני שוחה כבר שנים”.

גלית מחייכת, נעים לה שהאישה הבוגרת הזו, שניכר כי הייתה יפיפייה, מתעניינת בה. בדרך כלל אנשים יפים נוטים שלא לראות אותה. השיחה קולחת. אביבה מתעניינת בעיסוקה, בלימודיה, שואלת על משפחתה ומהנהנת בהבנה כשגלית מספרת על הוריה שבחרו לעזוב את הארץ לאחרונה עם אחיה הצעירים. במהירה אביבה מציעה לה לבא אליה הביתה בהזדמנות. היא תעשה לה טיפול פנים, כי צריך לשמור על העור כשנחשפים ככה לשמש. היא אמנם לא עובדת יותר כקוסמטיקאית, אבל יש לה הרבה ניסיון והיא תשמח להכיר את גלית יותר טוב. היא גרה לבד, בעלה נפטר בפתאומיות לפני שנתיים והבן היחיד שלה, מהנישואין הראשונים, לא גר איתה כרגע.

בשבוע הבא, ביום שסיכמו, גלית מסיימת את המשמרת שלה במוקד מוקדם אחר הצהריים, ומגיעה לדירה בבניין של אביבה, רק שני רחובות מביתה. אביבה פותחת את הדלת ומסמנת לה להיכנס כשהיא מחווה בידה ומראה על הטלפון שצמוד לאוזנה. “רק רגע, אני מסיימת את השיחה וכבר אני איתך. שבי, שבי, עשיתי לנו חליטת תה”. היא חומקת אל המסדרון הפנימי, וגלית מתיישבת בפינת האוכל. התיק שלה על ברכיה. לפניה על השולחן, שתי כוסות זכוכית עבות שאד ריחני מיתמר מהן. אביבה ממשיכה את השיחה בחדר השינה שלה שאת דלתו הגיפה בשקט. גלית שומעת רק את הד קולה העמום מעבר לדלת.

“את שומעת? לא, זו שכנה שנכנסה לרגע” קולה מתחנחן לפתע. “אני? לא, זה מאחורינו, אני אומרת לך אין לך מה לדאוג”. ואז, “גם אבנר. יהיה בסדר. מי יודע? אולי בקרוב.” היא מסיימת את השיחה ב”נהייה בקשר” ויוצאת אל פינת האוכל, חיוך רחב על פניה. “כמה אני שמחה שבאת, בואי, נלך לחדר הטיפולים”.

גלית מתרוממת בזהירות, מתמרנת את עצמה עם התיק וכוס תה בידה בעקבות אביבה אל חדר קטן משמאל לפינת האוכל. וילונות תכלכלים סוגרים על חלון יחיד, המזגן מהמהם, ובמרכז פתוחה מיטת טיפולים מתקפלת, מכוסה בסדין ולמראשותיה כרית קטנה.

ליד המיטה עומדת עגלת פלסטיק גבוהה על גלגלים ואביבה מניחה עליה את הכוס שלה,  ליד סלסלות ובקבוקונים, צנצנות קרם, ומגבות קטנות מקופלות. “את יכולה לחלוץ נעליים, שימי פה הכל, היא מראה על כיסא בפינה. גלית נותרת לעמוד עם כוס התה בידה.
“תני לו להתקרר מעט”, היא מושיטה יד ולוקחת מגלית את הכוס. “אין לך מה להתבייש. בואי, תורידי את החולצה, שלא תתלכלך, אני אכסה אותך בסדין”. גלית מצטמררת מעט כשהיא פותחת בהססנות את כפתורי חולצתה, ותולה אותה על מסעד הכיסא. שדיה עולים ויורדים, הדוקים בחזייה הלבנה והיא לא מעזה להתבונן בבטנה שמשתפלת בגבעה גדולה מעל חגורת הגומי של מכנסיה. היא נשכבת על המיטה הגבוהה ומניחה ראשה על הכרית. אביבה מחככת את ידיה לחמם אותן ומעסה את פניה של גלית בקרם עשיר. ריח וורדים מציף את גלית.

“יש לך פנים יפות” אביבה מעסה, ומחליקה על פניה הרחבות במשיכות אצבע בטוחות ורכות. “אפילו אם לא הרבה גברים רואים כמה את יפה. את לא צריכה להתאפר הרבה, את יודעת”? ידיה מרפרפות על פיה של גלית ונדמה לגלית לרגע שהן מתעכבות שם מתנועתן הזריזה. עיניה עצומות ומגע הידיים, החומרים הריחניים, המוסיקה החרישית שעולה כאילו משום מקום, וקרירות הסדינים, מפתים אותה להתמסר לנעימות. כשידיה של אביבה יורדות אל צווארה ואל חלקת החזה שלה, מעסות עוד ועוד שמנים אל עורה, היא מרגישה שגופה מתרצה למגע, אפילו מתרגש. בדיוק אז אביבה מצמידה מסיכת בד רכה אל פניה, והיא מרימה את עפעפיה ומגלה שעיניה ממוסגרות בחורי בד, כמו קצה אפה ושפתיה, שעתה הן שמנוניות ורפויות.

“בואי, ניתן למסכה לעבוד” מכריזה אביבה וכשגלית מזדקפת לאט, מושיטה לה אביבה את כוס התה שעתה כבר פושר מאד.

גלית מפתיעה את עצמה כשאינה ממהרת לאחוז בסדין ולכסות על עצמה. היא נינוחה כאן.

“את יודעת” אביבה נושכת לפתע את שפתה “חשבתי פתאום, אין לך חבר נכון?” לרגע היא מחכה, גלית מניעה את הראש “לא” היא אומרת.
“חשבתי, אולי תרצי להכיר את הבן שלי, אבנר. הוא בן עשרים וארבע. את נראית לי בערך בגילו, לא”? גלית מצמידה את כוס התה אל פיה ונותנת למשקה לגעת בשפתיה, ואז מנתקת את הכוס מפיה. “אני בת עשרים ושש”  היא אומרת. אביבה מצטחקת, “נו, שנתיים זה לא הרבה. הוא מאד עדין אבנר. רגיש כזה, ביישן”. היא עוצרת ואז מתקרבת אל גלית וצובטת את קצה מסיכת הבד בשתי אצבעות ארוכות. גלית מבחינה בלק בו משוחות ציפורניה, סגול חיוור, לילך, היא מתקנת את עצמה.

“הנה, בואי” ואביבה לוקחת מידה את הכוס, “נמשיך” והיא הודפת את גלית חזרה לשכיבה. גלית עוצמת שוב עיניים ואביבה מתחילה להעביר על פניה, מעל המסיכה מוט פלסטיק עם ראש מעוגל שסוללה שהיא מפעילה בנקישת אצבע מחממת אותו. “זה עוזר לחומרים לחדור לעור” היא אומרת.

בתם הטיפול, כשהן נפרדות ליד הדלת אביבה מחבקת את גלית סביב כתפיה. “ממש כיף לטפל בך גלית. העור שלך מגיב כל כך טוב. מזמן לא ראיתי עור כזה טוב. ותחשבי על מה שאמרתי, על אבנר. אם תרצי, כשניפגש שוב אני אראה לך תמונות שלו. לצערי הטלפון הקודם שלי נגנב, אז אין לי כאן עכשיו.” והיא נסוגה אל פנים הדירה. גלית מוצאת שאנרגיה חדשה מזרימה בה כוח והיא יורדת את המדרגות כמעט בדילוג.

כשהדלת נסגרת אביבה נאנחת ונשענת אליה רגע בגבה. אחרי עוד רגע היא אוספת את כוסות התה, מסדרת את חדר הטיפולים ומקפלת את המיטה. ואז היא מכינה כוס קפה ופורשת לפניה על שולחן פינת האוכל ערימה של מסמכים שהוציאה מתיקה.

בראש העמוד הראשון, תחת הלוגו של קופת-חולים כללית והכיתוב ‘שלוותה, מרכז לבריאות הנפש’, מודגשת שורת הנושא עם שם ומספר תעודת זהות. היא עוברת בעיניה על השורות הקצרות שכבר קראה כל כך הרבה פעמים. עיניה מרפרפות ומתעכבות על חלקי משפטים; ‘…שחרור לאשפוז בית….יצירת מרקם חברתי יציב והשתלבות בקבוצת הגיל המתאימה… תחת השגחה רפואית של הפסיכיאטר במרפאה הקהילתית…. משטר תרופתי….’. אביבה עוצמת עיניים. פוקחת אותן ולוגמת מהקפה.

 

יומיים לאחר מכן גלית מגיעה לבריכה מוקדם בבקר. היא החליטה לשחות כמה בריכות לפני הלימודים. כבר כשהיא יוצאת מהמלתחות היא רואה את אביבה על כיסא הנח, ומנופפת לה בהתלהבות ביד מונפת. אבל אביבה לא רואה אותה. היא שקועה בשיחה עם צעירה כהת שיער ששרועה על הכיסא שלידה.

 

 

 

Liked the story? Comment below.

avatar