נמי שר

חשוד

כבר אחרי שבת, ליל ירח מלא, והזר נראה בבירור מבעד לעינית הקבועה במרכז דלת הכניסה. הוא שחום, גבוה ורזה, עם כובע קסקט, עומד בין עציצי הקקטוס שעל שביל הגישה, משיב לפארי מבט כהה וקפוא, ולא מסביר את פשר הפלישה.

“מי אתה,” פארי קוראת. “מה אתה עושה כאן.” הוא שותק. “לך מפה,” היא צועקת.

הוא נשאר.

הילד מתעורר בבהלה. למזלה, הילדה ישנה שינה עמוקה. רק חזרה מבילוי ובטח הרוגה. פארי מתקשרת למשטרה.

“מה גברת?” שואלים שם. פארי אומרת: “יש תאילנדי חשוד בחצר של הבית שלי הוא עומד מעבר לדלת ולא הולך למרות שאני צועקת.”

“חכי קצת, הוא ילך,” ממליצה המשטרה.

“לא מחכה. בואו עכשיו. הוא כבר עומד שם יותר משעה”.

“בסדר. מה הכתובת נשלח ניידת”.

פארי מחכה על הכורסא. אולי נרדמה. הילד על הספה לידה. בשעה שתיים וחצי בלילה היא מקבלת שיחה. “גברת, אנחנו מהניידת. אצלך בחצר אין אף אחד. תצאי החוצה”.

“איפה אתם, לא שמעתי שהגעתם”.

“אצלך בדלת. תפתחי”.

“בסדר. תישארו על הקו”. פארי פותחת את הדלת ולפניה התאילנדי. עדיין עומד שם לבד, מחזיר לה מבט. אפילו לא ממצמץ.

פארי נבהלת וטורקת את הדלת, “על מה אתם מדברים,” היא צועקת בטלפון על הניידת. “הוא פה בדלת ואתם בכלל לא כאן”.

“סליחה גברת, טעינו בכתובת. זה יכול לקרות, למה את מתעצבנת? תמתיני איפה שאת, אל תלכי לשום מקום. כבר באים”.

חלפו דקות שנדמו לה כמו שעות, והיא שומעת מכונית עוצרת. דלת נטרקת. אנשים נכנסים לחצר, מדברים. הקולות מתקרבים. פארי פותחת, ומתבוננת בשני שוטרים על בגדים אזרחיים. הם מנידים אליה בראשם ומנסים לתקשר עם התאילנדי שלא משתף פעולה. “מה אתה עושה. בוא אתנו אדוני. לך מכאן”. הוא לא משמיע שום הגה כשהם מושכים אותו בשרוולים, וגם צובטים ומרביצים. אגרופים על הגב, בבטן ובצלעות. פארי לא רוצה לראות. נכנסת הביתה ושוב נסגרת מאחורי הדלת.

כשנפסקות הצעקות השוטרים קוראים לה לצאת. “גברת, סיימנו פה. בואי אתנו לתחנה,” הם אומרים לה.

“מה פתאום” היא מתנגדת. “יש לי ילדים בבית ובעלי לא נמצא. אני לא באה אתכם לתחנה. בשביל מה אתם צריכים אותי בתחנה. תיקחו אותו אתכם ותלכו.”

“גברת, את צריכה לבוא אתנו כדי להגיש תלונה. אחרת אנחנו לא יכולים לעצור אותו.”

“מה זאת אומרת?” פארי מתרתחת. “אתה שוטר בתפקיד, ראית אדם מבצע עברה פלילית של הסגת גבול לפי סעיף 447 לחוק העונשין התשל”ז-1977 כשהוא נמצא בשטח פרטי שלי ובניגוד לרצוני ולא מתפנה למרות שהוא נדרש ללכת מאיים עלי בנוכחותו ומפחיד אותי לכן אתה יכול לעצור אותו על פי סעיף 23א לחוק סדר הדין הפלילי סמכויות אכיפה מעצרים התשנ״ו– 1996 לפיו יש לשוטר סמכות לעצור אדם במקרה שבו יש יסוד סביר לחשוד שאותו אדם עבר עבירה בת מעצר והוא סבור בשל כך שהוא עלול לסכן את בטחונו של אדם”.

“גברת, כל הכבוד, הרשמת אותנו מאוד עם הידע שלך. אבל אני לא שוטר, אני מתנדב של השיטור העירוני. נוסע ברכב סיור. אין לי סמכות לעצור עבריינים. עובדה, את רואה. אני לא במדים. את צריכה לבוא אתנו לתחנה ולהגיש תלונה”.

“אני לא באה. הילדה שלי במיטה, והילד שלי רועד כמו עלה נידף, תראו. קחו את התאילנדי אתכם ולכו.”

“ניקח אותו אבל אנחנו לא יכולים לעצור אותו. נזרוק אותו ליד הקרוונים של התאילנדים.”

“בסדר, תזרקו”.

“לילה טוב גברת, חלומות פז.” אמרו והלכו. באותו לילה פארי והילד כבר לא ישנו.

למחרת בבוקר פארי הולכת למשטרה להגיש תלונה.

“את צריכה להביא הוכחות, גברת,” אומר לה השוטר התורן ליד הדלפק בכניסה.

“איזה הוכחות אני אביא לכם,” היא שואלת. “שאני אאסוף טביעות אצבע מהדלת?”

“למה את מתעצבנת. תחשבי על משהו, גברת. אחרת לא נוכל להתקדם עם החקירה. זה מה שאת רוצה?”

פארי הולכת לחנות כלי עבודה לחפש ערכה לזיהוי טביעות אצבע. “אין לנו דבר כזה, נשמה,” אומרים לה בטמבוריה.

“אז מה אני עושה?”

“תחפשי באינטרנט,” מייעצת לה חברה בטלפון, כשהיא כבר בדרך לעבודה.

פארי במשרד, מחפשת. 485 שקלים לערכה ביתית לזיהוי תביעות אצבעות שכוללת אבקת פלורסנט קלה שזוהרת באור ירוק בהיר כאשר מוקרן עליה אור UV, מנורת UV, ומברשת. קנייה מהנה ולהתראות בקניה הבאה.

פארי עדיין לא ישנה. דואגת, אלא מה. כששנתה נודדת, היא שוב מזמינה באינטרנט. עוד 550 שקלים לעינית דיגיטלית תוצרת ייל עם פעמון מובנה להקלטת וידאו או תמונה גם בחושך לראיית לילה באמצעות נורת אינפרא אדומה. יגיע בדואר, משלוח עלינו תודה רבה.

אחר הצהריים מגיע לביתה של פארי עופר מירושלים, חבר שלה מהעבודה. הוא קורא לה החוצה, יושב על האופנוע שלו לפני שער הכניסה, והם מדברים על ההשתלמות האחרונה שעברו בנושא תקנות התכנון והבנייה.

“לא זוכרת מה היה,” היא אומרת. “בזמן האחרון אני לא מרוכזת כי אני לא ישנה”.

עופר מושך בכתפיו, פולט נשיפה של השתתפות בצער ומרים את עיניו. “מה זה,” הוא מצביע. “יש לך חור בגג”.

“איזה חור בראש שלך,” פארי אומרת ומסתכלת. “באמת יש חור בגג”. עד עכשיו היא לא שמה לב.

“איציק!”, היא קוראת לשכן שעומד בחצר הבית שבפינה, ועושה את עצמו עסוק בענייני הגינה. בדרך כלל הוא משקיף מחלון המטבח, מברך אותה בבואה ובצאתה, ומזדרז לקרא אחריה “כל מה שאת רוצה חמודה, בשמחה.”

עכשיו איציק יורד מהגג. “תשמעי,” הוא אומר. “בחיים לא ראיתי דבר כזה. נורא מוזר. מישהו הסיט את הרעפים, ניסר את הלאטות וחתך את הבידוד. ניסו לחדור אליך מלמעלה. תראי את הכלים האלה, מסודרים בערימה ליד הערערים והזוטה הלבנה. מסור, פטיש, מספרי ברזל, קאטר ופלאייר. הם שלך?”

“לא יודעת,” פארי אומרת, המומה. “אבל לא נראה לי.” שתיקה קצרה והיא מחווירה. “זה בטח התאילנדי, במחשבה שניה”.  

“איזה תאילנדי” שואל איציק. עופר מספר לו את כל הסיפור.

“תגידי,” אומר איציק, “אולי הרכב בחוץ זה שלו? כבר כמה ימים חונה כאן הונדה ישנה עם חלון קצת פתוח, ואני שואל את עצמי אם הוא שייך לך או למישהו במשפחה”.

“מה פתאום,” פארי אומרת,  “זה בטח שלו.”

השלושה יוצאים אל ההונדה הלבנה שמול הבית במפרץ החנייה. פארי מתעדת במצלמת הטלפון את הרכב מכל הזוויות, כולל מספר הרישוי והרישיון עם תמונה שמונח מעל ההגה, על לוח המחוונים. כנראה לתאילנדי קוראים מנשה והוא בכלל מהרצליה.

“בואי נראה אם אנחנו רואים מתי ההונדה הגיעה לכאן ואיך היא קשורה,” אומר איציק. “יש לי מצלמות על הבית והן קולטות את הרכבים שנכנסים לרחוב”.

הם מתבוננים בהקלטות של המצלמות ורואים את ההונדה נכנסת לרחוב בחושך, כשהיא מתקדמת אחרי פיאט קטנה. “הפיאט הזאת שייכת לענבל, חברה של הבת שלי יפעת,” אומרת פארי. “באמת, בשבת בערב הן יצאו לבלות, וחזרו אחרי חצות”. על המסך נראית הפיאט עוצרת מול הבית, יפעת יוצאת ממנה, פרידה קצרה וענבל החברה ממשיכה בדרכה.

יפעת נכנסת לחצר, וההונדה הלבנה מחנה. אחרי דקה או שתיים יוצא ממנה מי שזה לא יהיה – אולי התאילנדי או מנשה מהרצליה – ונכנס אחריה. יפעת כבר בטוחה בבית, אחרי הדלת הנעולה, אבל עכשיו עולה לפארי מפלס החרדה. התאילנדי הזה עקב אחרי יפעת, נכנס לתוך החצר, וניסה לחדור לבית דרך הגג. אמנם הוא הוכה על ידי השוטרים ונלקח מפה, אבל כמו שבא – ככה הוא יכול לחזור בחזרה.

“צריך לעצור אותו,” פארי אומרת לשוטר התורן בביקור הבא בתחנה. “תראה, הנה ראיה”. פארי מראה לו את התמונות בטלפון הנייד שלה עם הרישיון של מנשה בתוך ההונדה הלבנה, וגם את ההוכחה הניצחת בצורה של הקלטות המצלמה מהבית שבפינה.

“גברת, את צריכה להביא לנו את זה על התקן אחסון נייד או על דיסק צרוב,” אומר לה התורן. “תלכי לחנות הצילום שבקניון בקומה השנייה.” פארי הולכת. 60 שקלים על התקן אחסון נייד, פלוס 20 שקלים על עבודה.

כשהיא חוזרת לתחנה, התורן עדיין שם. “תודה גברת, ואין בעיה. משטרת ישראל לשירותך, כפרה”.

“יש על מי לסמוך,” גם פארי מודה.

בלילות הבאים היא עדיין לא ישנה. מצאה באינטרנט כלב, 8000 ₪ לדוברמן פינצ’ר “נחוש, חסר פחד ואסרטיבי, ידידותי, אינטליגנט ונאמן עם תעודות,” שמקפיד להעיר אותה כל לילה בנביחות. פארי מתבוננת בחצר דרך העינית דיגיטלית ומצלמת תמונה של העלטה. שיהיה, על כל צרה.

כעבור חודש חודשיים היא שוב הולכת למשטרה. להתעדכן על ההתקדמות בחקירה.

“תיק 78402072019. מתלוננת: פארי סבג, עורכת דין,” מקריא השוטר ממסך המחשב שלפניו. “התיק נסגר, גברת.”

“למה?” פארי פולטת קריאת הפתעה.

“לא לצעוק גברת. בבקשה. את גם קצת יורקת, חמודה. התיק נסגר מחוסר עניין כי העבריין לא מוכר למשטרה”.

Liked the story? Comment below.

avatar