the short story project

search

זהות בדויה

חייה של מרגלית השתנו לבלי היכר, ביום בו פגשה את ג’וליאן. בבוקרו של אותו יום היא שלחה את הילדים לבית הספר ובאה לחדר העבודה. “החיים דבש”, חשבה לעצמה, והתיישבה נכונה. היא תכתוב סדרת ספרים על חייה של רוצחת שכירה.

מרגלית בטוחה בביטחון מלא שמכאן, אל מול מסך המחשב שעל שולחן הכתיבה, תבוא לה הישועה. אי שם בתוכה מסתתרים גושי מילים עם ניסוחים מבריקים שיצמחו לפסקאות מרתקות ויתפרשו על פני ספרים שלמים, עם כנסים בינלאומיים ומסיבות השקה, ראיונות עיתונאיים ותצלומים מחמיאים.

אבל בינתיים, כריות האצבעות שלה, המשוועות לתופף בסערת חושים, משרכות את דרכן על לוח המקשים. שום סיפורים לא נקלדים.

מהר מאוד מרגלית מרגישה מרופטת וקמה לארגן את עצמה. מקלחת חמה, קרם גוף שהיא שולפת מעטיפה זהובה, חצאית ונעלי עקב, טיפה איפור, זרזיף של בושם. כאילו לפגישה עם חברה. פינוק לגוף ולנשמה. את השיער יבשה, בישמה, פיזרה על גבה, ושוב התיישבה.

אבל כמו קודם, כך גם עתה, מרגלית רק בוהה. גם הסיגריה שהיא לא מעשנת כי נגמלה לפני שנה, והוויסקי – מה פתאום, היא לא שותה – לא עשו את המלאכה. המסך הריק לא התמלא, והיא כל כך השתדלה. לא לבכות.

מרגלית תועה במדבריות הכתיבה מזה עשרים שנה. ניסתה הכול. סחור סחור התהלכה לאורך משפטים קולעים, איבדה את דרכה במרחבי תמלילים מבטיחים, ואף ניהלה פרשיה אבודה של רישום זרם התודעה. אבל, כמו אותה תרנגולת בעיצומה של טרחה עילאית להטיל ביצה לא קיימת, מרגלית עדיין לא זכתה בפרי לעמלה, למרות שהיא מאוד רוצה. ההשראה מנאפת. מאמציה של מרגלית מסתיימים תמיד בקריאה פעורת פה של דברים שכתבו סופרים אחרים.

דבקה בייעודה יוצאת מרגלית מביתה, בדרכה לסדנת כתיבה.

במכנסיים קצרים ובגופייה רפויה, שפעם הייתה כנראה לבנה, יושב שם ג’ו, מורה נאה וכבר לא צעיר, עיניו החומות שוחרות מעריצות משתוקקות. הוא משתרע על כיסאו, ומשלב את רגליו הפרושות לפניו. אלה, התכהו משיער המשתפל עד פאתי סנדליו, שחושפות, בהגיע תורן, את מצב ציפורניו.  

ג’ו כבר הוכיח את עצמו כסופר ידוע כשמכר כמה ספרים, ועתה מתפרנס מהנחיית אחרים, ברוכי כישרונות לפחות בעיני האימא והחמות, תמורת כמה מעות. “אנה,” חרוט על יד ימינו באותיות אנגליות, רחבות וכהות, ועל שמאלו טבעת שמעוררת לא מעט תהיות. כנראה נישואין, או אולי אהבה, חושבת מרגלית בקנאה. כן, אני יודעת, גם אני נשואה, היא מסכמת לעצמה באנחה.

מרגלית מקווה שמכאן יתפתח רומן, סיפור קצר או לפחות פואמה ראויה. אולי על נאמנות ובגידה, היא מדמה לעצמה.

בדיוק הגיע תורה.

“מה שמך?” שאל הטיפוס הנורא.

“שמי יפית,” היא בדתה.

“כשמה כן היא”, אומר ג’ו ומחייך אל הכיתה הדמומה.

“בדיחה מזוויעה” חושבת מרגלית בהקלה. “מסתבר שגם כאן לא אקבל השראה.”

מרגלית הסתובבה. אמנם לא בגופה, אבל בנשמתה. כי משהו בה ברגע פקע.

כשחזרה מסדנת הכתיבה התיישבה מוכנה. גם עכשיו, בתחילה, כלום לא קרה. אבל רק לשנייה. כי לפתע התחילו אצבעותיה לנקוש בסערה.

בעקבות סדנת הכתיבה, הייתה לה הארה. עכשיו מרגלית מבינה. היא מצליחה לכתוב כשהיא בהסוואה. 

בבוקרו של אותו יום, בגב רכון, ניכשה מרגלית עשבים בערוגת התות. כשצל גדול כיסה את אור השמש, היא נשאה עיניים. ראשונות נגלו לה ציפורני רגליו, ארוכות ומסוקסות, כחולות ומרובבות עפר. הוא חיכה שתזדקף, ואז פנה אליה במבטא זר: “גברת, קוראים לי ג’וליאן. אני יכול לעזור לך עם התותים האלה”. מרגלית נפנתה ממנו באי רצון: “מה הוא רוצה”, היא חשבה לעצמה, מבולבלת, “אני בהסוואה”. אבל הזר עדיין היה מעוניין: “אני יכול להפריח שושן מסביון”, גיחך וגילה שן זהובה.

מאז אותו בוקר, היה ג’וליאן עודר דרך קבע בגינתה של מרגלית. לפני השקיעה עם חדשות הערב, לאחר הזריחה עם רצי הבוקר, הייתה דמותו הארוכה מרככת, עודרת ומתחפרת בקרקע הלחה. אחר כך הייתה מרגלית מגישה לו תה מתוק, ויחד היו מתענגים על הרגע. הגינה המטופלת האירה פניה, ולא הייתה שנייה לה בכפר ורדים: פריחה ריחנית נישאה באוויר, ופירות הגן המתיקו את שולחן האוכל. סוכר, חשבה מרגלית. החיים שלי סוכר. אבל אז הופיעה אניצ’קה.

כלומר, אניצ’קה הייתה שם מאז ומתמיד, אבל יום אחד הבחין בה ג’וליאן ושם אליה לב, בדרך למכולת של רובן, כשהלך לקנות סיגריות וקפה שחור, לשבת קצת בשקט שלו ליד שולחן הפורמייקה הכתום בחצר ולא לחשוב על כלום. זמן מה הוא אכן לא חשב על כלום, אבל הגיע הרגע שבו הוא מצא את עצמו מהרהר באניצ’קה הזאת, שיושבת על הספסל בשדרה ומשרטטת מעגלים באבק שלרגליה.

כשאניצ’קה יושבת על הספסל בשדרה ומשרטטת מעגלים באבק שלרגליה, מתכנסים סביבה החתולים, וכמו מצפים למוצא פיה יושבים על זנבם ושולחים אליה עיניים. שפתיים דקות לאניצ’קה, ודרכן מסתלסלות קריאות קשקשניות קטנות ונמוכות. מדי פעם, היא מכניסה יד לחצאית, מנדבת פירור ומשליכה הלאה. החתולים מתרצים, ותמיד שבים אל מרגלותיה, מצפים, אולי יתמזל מזלו של אחד, והיא תניח כף יד רכה עליו. כשאניצ’קה מסיימת את מה שמי יודע מה שהיא עושה שם, על הספסל, היא מכנסת את חצאיתה סביב ירכיה, ופוסעת מעדנות בשביל השדרה המוצלת, חוזרת מהכביש אל המקום ממנו באה. עד שם יעקבו אחריה החתולים, ויעצרו. היום – לא עוד. כי אניצ’קה פותחת את שער החצר הלבנה ונעלמת, עד מחר ובאותה השעה.

“אני יכול לעזור לך עם הפירורים האלה”, עצר אותה יום אחד ג’וליאן. אניצ’קה בכלל לא הייתה מבולבלת. היא בהחלט הייתה מעוניינת.

בערב חזר ג’וליאן למרגלית שלבשה את השמלה הכי חגיגית שלה. ריח קלוש של בושם עטף את נחיריו, ולוע שחור של אקדח פער חור עגול מול עיניו.

“רגע”, עצר. “לא תאמיני, בחיי”, הוא עוד הספיק לומר.

“אני מאמינה בכל דבר”, ומשתיק הקול עמעם.

מרגלית בהסוואה סבה על עקביה, טורקת את הדלת מאחוריה. ירדה במדרגות, מחשבת את צעדיה. יש לה עוד טיפה זמן, היא מעריכה, קופצת למכונית הספורט השכורה, לוחצת על הדוושה. הרבה מאחוריה, אבל הכול עוד לפניה.

“שילכו לעזאזל”, היא אמרה, וריססה באדום את הכתלים.

0
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments