נמי שר

לא בטוחה

אני לא בטוחה בכלל בתפקיד הזה כבר. הילדים האלה מתרבים כל הזמן, ונראים לי אותו הדבר. אני גם לא מבדילה ביניהם, ואין לי שום דרך להבין מה הם עושים שם, למה הם מגיעים כל בוקר, ולמה אנחנו עומדים לפניהם שעות ארוכות ומבזבזים את הזמן. על מה? זה כוח האינרציה, אני אומרת לך דוקטור. לקום כל בוקר, להתלבש באותם בגדים, לשמוע את אותן תלונות. יש מורות שעושות חיים, אני יודעת. אבל לי אין את הפריבילגיה. אני צריכה לשמוע את כולם, לטפל בכולם. לפתור בעיות, לארגן טקסים, לטפל בוועדות ובוועדי הורים. אני לגמרי לא מבינה אין הסתבכתי בזה. יכולתי היום לשבת באיזה משרד עם עצמי, להכין כמה מצגות במחשב, לשרבט כמה מילים בעט אדומה בשולי מסמכים וללכת הביתה בחמש. אבל אני, את העבודה שלי אני לוקחת הביתה. אין יום ואין לילה. והפרצופים שלהם, לא משים לי מהעיניים. הם כל הזמן מתרבים. הם כל הזמן חוזרים על עצמם. אז החלטתי לפתוח בית זונות. כן, מנהלת בית ספר שגם מנהלת בית זונות. זה מפתיע אותך? אותי לא, בחיי. זה אותו דבר. משלמים לך פרוטות כדי למכור את גופך ונשמתך ללקוחות שמחללים אותך מבוקר עד ערב. את כבר לא מרגישה מושפלת או מבוזה. את משועממת.

*

הייתה לי אחת, שהייתה עומדת לפני הלקוחות ומרצה להם לא חשוב על מה. מדברת ומדברת והם מהנהנים בראש כי היא נראתה פצצה ולא רצו שתלך. בסוף השיעור כלומר הפגישה, דוקטור, אולי לא תאמין אבל הם שילמו. ועוד איך שילמו. דיברתי אתה על מחווה קטנה בסוף הדברת הזאת, והמחווה הזאת הסדירה הכול. הם קיבלו מה שרצו, היא קיבלה גרון כואב ואני את העמלה שלי. יש למה לקום בבוקר.

*

והיה אחד, בחור רציני מהאהודים בצוות. הוא היה עומד בכיתה ועורג על המבטים של התיכוניסטיות, או התיכוניסטים, בחיי, לשונו מתגלגלת והוא מתלטף ומתענג מאליו, תן וקח עם התלמידים. אני אפוצץ לכם את הראש ברטוריקה דמגוגיה ופדגוגיה, כלומר במה שנקרא חינוך או השכלה, לא ברור לי מה זה מה, ואתם גבירתי ורבותי תכבדו אותי ואת המערכת איך מחנכים אתכם בבית חולירעות תסתכלו ותלמדו ממני. בסוף הוא פרש על רקע מחלת מין נדמה לי.

*

על ההורים בכלל אין מה לדבר. הם כל הזמן לחוצים, מסווים חרדות ומדחיקים. בשלווה הם מחנים את הרכב בחניה כפולה, בנחת מוציאים את התיק ושולפים את הילדה, לאיטם מהלכים לשער ומרביצים שיניים לכל הכיוונים, מחטיפים בכיף למישה השומר וקורצים למזכירה. אבל כשהם רואים אותי ? הייתי מתה לדעת לקלל בכישרון במיוחד בערבית או בפרסית כי זה בדיוק הזמן לקלל יפה יפה, כשהם משפריצים עלי מטר של האשמות בקשות רצונות כלומר פחדים דחפים ותחושות קיפוח ואני בפוזה של מסירות ונאמנות למקצוע ולמעמד מקשיבה עאלק, כשבעצם מקננת בי תשוקה עזה לשלוח להם אגרוף בפרצוף ולסדוק ולנפץ לרסיסים את כל מה שנחשב פה, בשני הבתים, לשגרה של שירות לקוחות מזדיינים.

*

השיא זה כשהלקוחות ההורים והילדים נפגשים. אתה לא תאמין דוקטור מה אני רואה על רחבת המסדרים בחגים ומועדים בזמן טקסים ואירועים שמארגנת רכזת השכבה טלי נחימוב. שומו שמיים תצלינה אוזניים תחשכנה עיניים וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ישכון. אלה עושים תרגילי סדר ואלה עושים תרגילי יהיה בסדר. מביטים בי בעיניים נואשות, כאילו אני ארגנתי את כל הסדום ועמורה הזה. אני רק מנצחת עליו. כי חסרים כאן מנהלים טובים, נכון דוקטור?

*

מזמן התחשק לי לפרוש אבל לא יכולה כי לא הגעתי לגיל הפנסיה. מה זה פנסיה, בחיי. תן לחיות עכשיו, כשאנחנו יפים ובריאים. אבי יסרני בשוטים ואני אייסר אותך בעקרבים. ואני עוד עובדת בשתי עבודות, מכלה את עצמי מבוקר וערב עם מטלות משלימות. תקבלי, תפגשי, תכיני, תופיעי, תציגי, תקשיבי לאנשים חשובים בעיני עצמם שנהנים לשמוע את עצמם. כבר אין לי נשימה והשערות התחילו לנשור לי. כל זה בשביל מה? ללכת למכולת ולספור שקלים. אז פתחתי בית זונות, אז מה. גם אני, לפעמים, זונה לא קטנה.

Liked the story? Comment below.

avatar