the short story project

search

כֹּשֶׁר קְרָבִי

העניין הזה, שבחורינו המצוינים מהנח”ל החרדי מסתובבים ומפנים את גבם למדריכת הספורט שלהם בזמן שיעור כושר קרבי, טורד את מנוחתו של העיתונאי דויד קרופניק. וכל זה למה? הרי הוא לא נעלב ולא ממליץ למדריכה להיעלב. לגישתו, עלבון זה בחירה. העניין טורד את מנוחתו, כי הוא כל כך קל לפתרון. יוציאו נא רבני יש”ע פסק הלכה, ובן רגע יתנו מענה לבעיית חוסר המשמעת בצבא. כי אם נודה על האמת, מדובר בחירוף נפש. בפסק ההלכה הזה יתירו הרבנים, בשם הכושר הקרבי, להישיר מבט אל המדריך גם אם הוא מזן נקבה, ולהאזין לדברי תורתה ברוח נעשה ונשמע. זה יהיה משהו כדלקמן:

הַדְּבָרִים שֶׁיֹּאמַר הָאִישׁ בְּלִבּוֹ, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה עִנְיָנָם שֶׁהוּא קוֹנֶה אֶת הַדְּבָרִים הַמּוּבָאִים לוֹ דֶּרֶךְ הַמּוֹרָה, לֹא שֶׁיִּהְיֶה עִנְיָנָם שֶׁהִקְנָה עָצְמו לָהּ. כֵּיצַד: הֲרֵי שֶׁאָמַר לָהּ, הֲרֵינִי תַּלְמִידֵךְ, הֲרֵינִי חנִיכךְ, וְכָל כְּיוֹצֵא בְּזֶה – הֲרֵי לֹא אָמַר לָהּ אֲנִי קָנוּי לֵךְ, אוֹ הֲרֵי אֲנִי שֶׁלָּךְ, אוֹ הֲרֵי אֲנִי בִּרְשׁוּתֵךְ, אוֹ הֲרֵי אַתְּ זְקוּקָה לִי, אוֹ הֲרֵי אַתְּ לקוחתי, וְכָל כְּיוֹצֵא בְּזֶה. שָׁכַן עִקָּר יְסוֹד הַהִתְבּוֹנְנוּת בָּהּ הוּא בהעמקת הַדַּעַת, וְהִיא מַכְשִׁיר לְהַמְשִׁיךְ חַיּוֹת בָּאֱמוּנָה וּלְהִתְעַנֵּג בָּאַהֲבָה רַבָּה. כי אֵין הַתַּכְלִית בְּהַשָּׂגַת אוֹתָהּ הַנָּאֶה שֶׁבְּלִמּוּד כְּדֵי לְהִתְעַנֵּג בָּה בַּשְּׁבִיל מִלוי תַּאֲוַת הַגּוּף, כִּי כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ לַשֵּׁם הָעֲבוֹדָה הוּא קץ בּוֹ וּמוֹאֵס בּוֹ. “וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה” בְּחֹזֶק וְאֹמֶץ הַלֵּב וְהַמֹּחַ, כי אֵין אָדָם שַׁלִּיט עַל הַמִּדּוֹת שֶׁבְּלֵב, אֶלָּא בְּעִקָּר עַל הַמַּחְשָׁבָה, הַדִּבּוּר וְהַמַּעֲשֶׂה. צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁמַע וְיִתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ, וְיִתְהַפְּכוּ הַמִּדּוֹת שֶׁבַּלֵּב לקְּדוֹשָׁה. כִּי צַדִּיק בְּעֶצֶם, הוּא זֶה שֶׁמַּגְבִּיר נָפְשׁוּ הצדיקית וְנִלָּחֵם כָּל כָּךְ עִם נַפְשׁוֹ הַבְּהֵמִית עַד שֶׁמְּגָרֵשׁ ומבער הָרַע שבקרבו, מוֹאֵס וְשׂוֹנֵא כָּל תענוגי עוֹלָם הַזֶּה. גַּם זֶה שֶׁאֵין בְּכֹחוֹ למאוס וְלִשְׂנֹא אֶת הָרַע שֶׁבְּלִבּוֹ, יֵדַע אֶת מַהוּתָהּ וְאֵיכוּתָהּ כִּי הִיא עוֹלָם מָלֵא הֲרֵי לָמַדְנוּ מִדְּבָרֶיהָ. כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעוּרָיו הוּא אֶצְלוֹ בְּתָקְפּוֹ כתולדתו, “כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מאד, בְּפִיךְ וּבִלְבָבֵךְ לעשותו” וְאַף קָרוֹב לְעוֹרֵר בְּגִלּוּי בּלֵב אַהֲבָה וְיִרְאָה, לֹא בְּרֶגֶשׁ, אֶלָּא בַּהִתְבּוֹנְנוּת במוחין, “וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וְהַשָּׁבוֹת אֶל לְבָבֵךְ”, וְזֶה יבוא עַל יְדֵי מָשִׁיחַ צָדַקְנוּ.

אמן, אמר בליבו עיתונאי הספורט קרופניק, וגמר אומר להושיע את המדריכות בצבא. היה מאושר בהחלטתו, ומיד החל מחבל תחבולות, כי הרי רוב האנשים מאושרים בערך כמו שהם החליטו להיות.[1]

לפי עצה זו, ליבן את העניין בינו לבין עצמו, טוב אחרית דבר מראשיתו. אבל כל ניסיון שיעשה לפרסם בעיתונו, כור מחצבתו, מי יְשוּרֶנו אחריתו? אמנם, לעיתים קרובות כפר עורך עיתונו בעיקר, אבל גם אז ידע לשחק בחוכמה מאחורי חומת הגנה של מקורות אדנות ושררה. קרופניק מצדו חשב, שספינה בטוחה כשהיא עוגנת בנמל, אך לא לכך נועדו ספינות.[2] ברם, לצערו, עד היום, כבר עשרים שנה במקצוע, אף אחד לא שאל אותו.

לכן, רעיון מספר אחת, לפרסם בנמל הבית את עמדתו, נדון לכישלון – מראשיתו. הוא מבטיח לא פחות מחורבן לתקוותו. לפיכך, נגנז.

רעיון מספר שתיים הוא להלהיב אחרים לעניינו, ולגייס את להטם לצדו. מסתמא, שגם זה בכלל לא יהיה פשוט. סיכויים טובים שרוב המגויסים הפוטנציאליים יפטרו אותו באנחה כבדה, מסווים את עלבונו בקושי תחת מראית עין של השתתפות בצער וחמלה. יטענו כי חפרן הוא, בן נעוות מרדות שאפסו סיכויי הקידום שלו, ובהחלט לא סביר שיתנו לו ככה לערוך מדור או אפילו טור שבועי כל עוד נשמה באפו.

מאידך, בהחלט מתקבל על הדעת שאחרי כמה כוסיות וודקה בבר של מנשה כולם ישכחו מהעניין, וזמירה המהממת, שאוהבת לצטט את מרילין מונרו – אני לא מפסיקה כשאני עייפה, אני מפסיקה רק שאני מסיימת – תתפתה ליצר היזמי שלו, ויבוא הפסדו בשכרו.

הרהורי הכפירה בעיקר לא ריפו את ידיו של העיתונאי קרופניק, והזיות הגדולה-בכוח דרבנו אותו לא לומר נואש. ברוח עצתו של בנג’מין פרנקלין או שתכתוב משהו ששווה לקרוא או שתעשה משהו ששווה לכתוב עליו, ניגש לבית הדפוס ‘שומר-ישראל’ במרכז המסחרי ביישוב נתן-לקח, הסמוך למקום מגוריו.

בית הדפוס ‘שומר ישראל’ בנתן-לקח שייך לחרדי החוזר בתשובה יונתן מבורך, שנחשד על ידי רבים בכך, שאיבד קצת מבינתו בתהליך. בסינר דפסים לבן וציציות מופשלות היה נכון תמיד על משמרתו ליד מכונת הדפוס, מיטלטל על מקום עומדו וממלמל בכוונה רבה לאלוהי המכבש. היה מתנודד, וגיליונות לבנים מרובבים בכתמי אותיות היו מזנקים אל המגש ונערמים לפניו כפיתות טריות. ריח ממריץ ומגרה של דיו רעננה היה אופף את תפילתו, מתבל את קדושת הרוח בעניינים שבחומר.

לפני עשרים וחמש שנה היו דויד קרופניק ויונתן מבורך עולים טריים. הגיעו במטוס יחד, חדשים ונרגשים מארצות הברית של אמריקה. נפגשו באולפן לעברית ‘חיבת ציון’, אבל לא התיידדו. הסיבה לכך הייתה פערי שפה. יונתן מבורך התקשה לקלוט את העברית, בעוד דויד קרופניק, לעומתו, החל ללהטט בה במהרה, מפגין את כישוריו השפתיים על הבנות, עולות חדשות כישנות. כך, על רקע סנטימנטים מעורבים, אט אט נוצרו ביניהם משקעים.

אבל היות ששנאה של ממש היא כשרון שנרכש עם השנים,[3] והרעיון שיונתן, שיתברך, יוזמן כטאלנט התורן לתכנית הבוקר בטלוויזיה הוא בעיקרו מופרך, בחר קרופניק, בפרפרזה על בלזאק, להעפיל אל הנוסטלגיה דרך הר החיבה ולא לעצור במדרון התלול של רגשות הטינה.

ובכן, קרופניק הרגיש בהחלט בנוח לגייס את מבורך לעניינו, בלי ידיעתו של זה. נדמה לי שההדיוט אפילו לא יטעם מה שאגיש לו, אמר לעצמו, לכן זה רעיון כל כך טוב להדפיס את הפּאַשקעווילים אצלו, בבית הדפוס שלו.

כך, עמד דויד ביציע הלקוחות ב’שומר ישראל’, וצפה בארשת זחוחה ביונתן המתנודד הנה והנה, מוקסם מתפוקת המכונה, ליבו ופיו אומרים שירה, ולסיום מלקט, עוטף בניילון נצמד, ומגיש בחרדת קודש זהירה את מרכולתו הארוזה.

אסף קרופניק את צרור כרזות הקיר, ושם פעמיו לשכונת מאה שערים בירושלים. במכוניתו המקרטעת במעלה שער הגיא, בבוקרו של יום מקסים, הוא חוזר ושונה את אדמו”רו ארנולד שוורצנגר: אתה לא יכול לטפס על סולם ההצלחה עם הידיים בכיסים.

מיד כשהגיע לרחובות השכונה החרדית החל קרופניק עובר ומפזר את גיליונות בשורתו. אבן יהושע, אברהם מסלונים, בהרן, בלכר, גמזו, החרש, הרקח, חברת שס, חוני המעגל, חזנוביץ, חיי אדם, חסד לאברהם – על כל רחובות מאה שערים הוא עט כמאוהב. נחמן מברסלב, סלנט, עבודת ישראל, עונג שבת, עין יעקב, רמת שלמה, שבטי ישראל, שומרי אמונים, שטראוס, שערי משה, שפיצר – כולם ממלאים אותו בתשוקת הכיבוש, תשוקה גדולה במסווה של רומנטיקה[4] חלוצית. לשונו קפוצה בין שיניו, ומבט נחוש בעיניו, על כל קיר, לוח, עץ או עמוד נעזב, הוא מצמיד, מדביק ונועץ את כרוזיו, מתנודד על קרסוליו, ומפיק הברות עלומות משפתיו. כאילו נדבק מיונתן מבורך ההוא מ’שומר ישראל’ בנתן-לקח, ברוח האמרה מה שאתה מקבל מלהשיג את המטרות שלך הוא לא חשוב כמו מה שאתה הופך להיות מלהשיג את המטרות שלך.[5]

עד שחטף נבוט בראש.

דויד קרופניק לא ידע מאיפה זה בא לו. המכה החזקה נפלה עליו כרעם ביום בהיר. גם ברקים וכוכבים הספיק לראות בדרכו מטה, עד שהשתטח אפרקדן על האספלט. הסלוטייפ נשמט מידו שרפתה, התגלגל הלאה משפת המדרכה. התפזרו כמניין נעצים מתוך הקופסה, וחצי ליטר דבק גלש כמדמנה לבנה. מבתי שחיו נשמטו מעט הפשקווילים שנותרו לפליטה, נפלו וספגו את מימי השלולית העכורה. שארית נשמתו שפרחה הבליחה בתקווה – אם אתה מאבד את נשמתך ומודע לכך – עדיין נותרה לך נשמה לאבד.[6]

ואז, נדם.

קרופניק על הרצפה לא היה מחזה קל לצפייה. האיש אשר הכהו עצר להתבונן לרגע, כי טוב מראה עיניים מהלך נפש, ואז מיהר וייסוב מאצלו, התרחק מהמקום פן תדבק בו חרפתו.

מפקח יצחק בלום נקרא לזירה. הוא הגיע מדשדש בנעליו, כרסו הולכת לפניו, והבעה מפוהקת על פניו. זה לא המקום שבו רצה לבלות את היום השמשי הזה, בעיצומו של חשוון. שפרה הודיעה לו לפני שעה קלה שמרק הגריסים כבר החל מתקרר על הכיריים, ומוטב שימהר ויגיע לעונג של אחר הצהרים. גם הסביבה לא היה טובה בעיניו. מינו אותו לאחראי על החקירה רק בגלל עברו במגזר.

“מה לי ולזה”, מלמל בלום לעצמו בשקט ואמר, “מי זה”.

“מר דויד קרופניק, עיתונאי”, השיב בלש מוטי זכריה, שהיה הראשון להגיע לזירה.

“מפה?”

 “לא, מהשפלה”, מיהר זכריה להסביר.

“מה הוא עושה כאן?” בלב המאפליה, בחר בלום להחסיר.

“הדביק פשקווילים בכל השכונה. מצא לו מקום, אה?”.

“טוב, זאת לא סיבה לרצח”, אמר בלום בשנינה. “אוקיי, תבדקו טוב את הזירה, תצלמו הכול, תראיינו עדים וקחו אותו מכאן. נפגש בתחנה”.

המפקח בלום דווקא הכיר את הנרצח לא רע. הם התפללו ביחד בבית הכנסת “עץ חיים” כבר מעל לחמש עשרה שנה. שניהם לא הקפידו, והיו מגיעים בעיקר לתפילת המוסף בשבתות וחגים, וכך נוצרה ביניהם אחוות מחפפים. גם נראה שהייתה ביניהם הסכמה שבשתיקה על מכמניה של שפרה המעטירה. למרבה המבוכה, מקצועו של קרופניק כעיתונאי ספורט חייב אותו לחלל את שבת המלכה. לפיכך, היה בלום מקפיד להתעדכן אצלו על טבלת הליגה, אבל בצנעה. מחליקים על טליתותיהם היו מנהלים ויכוחים חרישיים, ואוחזים בכיפה. ודאי לא כאויבים מושבעים, אלא ברוח טובה. זה אוהד את מכבי קריית העמקים, הקבוצה עם חסרון הכיס. האחר, כאילו להכעיס, חסיד של הפועל כפר אז”ר, זאת שמתוגברת ברכש זר.

לא ברור איך ההכרות הזאת השפיעה על החקירה. מה שברור, שהיה מי שהזדרז לטשטש את הכתם, שלא ידבק בשכונה, במגזר ובמפלגה. קרביו הרגיזים של בלום לא תרמו לקידום פתרון התעלומה. “בכל זאת”, הצדיק את עצמו, תוך שהוא ממוסס בכוסו קצת סודה לשתייה. “נראה שלא היו לו לדויד קרופניק שונאים ומבקשי רעה.” חבריו העיתונאים ספקו עליו כפיים בעבודה, וזמירה מרילין מונרו הזילה דמעה. השכנים לא כל כך ידעו במי מדובר, וגם לקרובים רחוקים הוא לא היה כל כך מוכר.

“אם לא הלך לישון עם כלבים”, סיכם בלום את העניין בינו לבינו, “אז למה שיקום עם פרעושים?”

בכל מקרה, תוך זמן קצר, נקבע שסיבת המוות אינה ידועה.

החקירה נסגרה.

לבית הכנסת, חודש חודשיים לאחר סגירת החקירה, נכנס יונתן מבורך והתייצב לצד המפקח בלום, סמוך לכיסא שקנה. בעת שהתנודד בתפילתו, כהרגלו, נקש נקישות קטנות ברגליו, ובניגון “פסוקי דזימרה” טופף טפיפות קלות בעקביו.

“איזה רעש מתכתי טורדני בקע ממנו”, סיפר המפקח על ההכבדה, רכון מעל סיר החמין עם שפרה במטבחה. “חשבתי על הטפיפות של נעלי הריקוד ההן שלך, מזמן שלמדת סטפס במרכז הקהילתי, כשעדיין גרתי בדבורה הנביאה.”

“נכון,” נזכרה שפרה באהדה. “עכשיו הן מעלות אבק באיזו מגירה. כפרה.”

“אבל בכל זאת”, שנתה, “אני הייתי מתחממת או אפילו מתרתחת מהרעש הנורא, ועוד בזמן התפילה”.

“אולי זיכרון הריקוד המרטט שלך הקל קצת על התחושה הקשה”. נשף המפקח על האד שעלה ממזלגו המהביל, והמשיך במעשייה. “אמרתי לו שיסתכל בנעל. אולי נצמדה לו שם איזו אבן. יוציא אותה, ובא לציון גואל במהרה”.

 “נו”, אמרה שפרה בסקרנות, “הוא הבין אותך בכלל, הנשמה?”

“אני לא יודע אם הוא הבין,” אמר המפקח. “אבל כשהזכרתי לו את איסור הטלטול, פן ייפול החפץ ברשות הרבים ויפסח על שלושת הסעיפים עקירה, העברה והנחה, הוא בחן את סוליות הנעל וטען בחוכמה: כללו של דבר: כל שהוא עליו כדרך לבוש, הרי הוא כחלק מגופו. כל עוד תפוס בחוזקה – מותר.”

“אני חושד”, המשיך, בנימה מיושבת של צהרי שבת, טיפה מהורהר, “שבכל זאת הוא בקי בגמרא. אולי גם בתורת הנסתר”.

“אבל מה בכל זאת ראית שם?”, חזרה שפרה והקשתה. העיתונאי דויד קרופניק, נשמתו עדן, היה ודאי שש עתה לצטט עבורה את אלכסנדר דיומא.*

“אל תשאלי”, האריך בלום את התשובה, עיניו מתנוצצות כשהוא מתענג על טעמם של הקישקע והשעועית החומה.

“מה?” נצצו עיניה של שפרה בחזרה.

“עשרה נעצים”, אמר בלום. “עשרה נעצים היו תקועים לו בעקב הנעל. אלוהים יודע איך הם הגיעו לסוליה”. פסק, וחזר למלאכת האכילה.

 

 

* “כל יום אנחנו מגלים באהובה איזה קסם חדש, איזו חמדת חושים שעדיין לא הכרנו.” מתוך הגברת עם הקמליות

 

 

 

[1] אברהם לינקולן

[2] ג’ון שד

[3] קרלוס רואיס סאפון

[4] אביתר בנאי, “מתי נתנשק”

[5] הנרי דייוויד תורו

[6] צ’רלס בוקובסקי

0
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments