נמי שר

גישור

עוה”ד ליאת חכמון מנגבת את הזיעה מהמצח ומתיישבת בכבדות. באנחה היא מסיטה את הדפים הפזורים על השולחן שלפניה. כשרפרפה בהם אתמול לפני השינה, כמה דקות לפני שנרדמה, היא קלטה כמה עובדות רלוונטיות מבחינתה. למשל, שהתובע בתיק נשוי לפרופסור לספרות שמרכזת את סדרת ההרצאות על ספרות ילדים בקתדרה למדעי הרוח שבבית ההסתדרות בכל יום רביעי בשש בערב. ועורך הדין של הנתבע, חובב כלבים מושבע, מייעץ ללא תשלום לסניף האשדודי של האגודה לצער בעלי חיים. זה מספק הרבה חומר לשיחות ההא ודא שהיא יוזמת בניסיון לרכך קצת את האווירה בכל פעם שהיא מרגישה שהצדדים לתהליך הגישור על סף פרישה.

דפיקה בדלת. נכנס התובע עם עורך דינו. זה המחזור השלישי של הישיבה איתם. הדיון בתיק נפתח בעשר בבוקר, ועכשיו כבר שתיים. עוה”ד חכמון יושבת לסירוגין עם הצדדים, ושומרת על עמדה תקיפה אל מול המלמולים וההמהומים שבוקעים מכיוונם. “זה לא רלוונטי,” היא אומרת לכל צד, בהגיע תורו. “תהיו ממוקדים ותדברו לעניין”.

עכשיו היא פונה לתובע.

“תקשיב. אתה לא יכול לטעון שהנתבע הונה אותך. היית צריך לבדוק טוב את כל העובדות בעצמך, ולא לסמוך על זה שהצד השני יעשה את העבודה במקומך. לא מתפקידו לתאר לך את כל הסיכונים בפרויקט ולהזהיר אותך מפניו. מה עולה על דעתך, שהוא ייקח את האחריות להצלחה או לכישלון העסקי שלך? כשאני משקיעה בסניף של מקדונלדס אני לא אסמוך על הרשת שתבדוק כמה טבעונים חיים בשכונה ומה הפוטנציאל לאוכלי בשר. לא באחריותו של הנתבע להתריע על הסיכונים העסקיים שלך. עכשיו להערכתי אתה צריך להתפשר על רבע, ולקחת אחריות על זה שלא פעלת בנאותות”.

התובע ועורך דינו מרימים עיניים תמהות ומכווצים גבות. עורך הדין רוצה מים, מוציא חפיסת גלולות מהתיק ולוקח אחת. התובע מברר אם מדובר בגלולה נגד כאב ראש ולקח אחת לעצמו. הוא שותה מהכוס של עורך הדין ונראה מבולבל. עורך הדין לוקח גלולה נוספת מהחפיסה, ומחפש בייאוש מקור מים אחר. בסוף הוא בלע אותה ככה, בלי מים, פניו מתעוותות.

טוב מאוד, חושבת המגשרת לעצמה, אנחנו מתקדמים יפה.

“אז אתם בענייני ספרות ילדים אצלכם בבית, מה?” עוה”ד חכמון פונה לתובע אבל לא מצפה לתשובה. “גם אני אוהבת להקריא לילדים לפני השינה. זה נותן להם תחושה נעימה ורצויה, מרחיב אצלם את המחשבה ונותן לנו עוד קצת זמן איכות כמשפחה. איה פלוטו, למשל, זה ספר נהדר. פְּלוּטוֹ כְּלַבְלַב מִקִבּוּץ מְגִדּוֹ, יֵשׁ לוֹ הַכֹּל: מָרָק וָעֶצֶם. זֶה טוֹב וְיָפֶה. אֲבָל, בְּעֶצֶם, נִמְאַס לוֹ לָשֶׁבֶת כָּךְ לְבַדּוֹ. אבל אני בדרך כלל מאוד לא פנויה. יותר מדי עבודה. אוקיי, תצאו בבקשה. הגיע הזמן שתפנו את החדר לנתבע”.

התובע ועורך דינו קמים לאיטם כשהם דוחפים וגוררים את הכיסאות ברגלים. העמידה הנרפית וההבעה היגיעה שלהם שומרת על התבנית המורפולוגית שלתוכה שקעו בחצי השעה האחרונה. כתמי הזיעה מתחת לבתי השחי של עורך הדין התפשטו. עכשיו הם בולטים על חולצת התכלת שהוא לובש. התובע הפסיק לטרוח ולארגן בכל פעם מחדש את שערו המקליש, והוא נופל ברישול פרוע על אוזנו השמאלית.

יפה, מתבוננת בהם עוה”ד חכמון כשהם סוגרים אחריהם את הדלת. אנחנו בדרך הנכונה.

נכנסו הנתבע ועורך דינו. התיישבו. המגשרת שוב מביעה עמדה נחרצת. היה על הנתבע לתאר לתובע, לפני חתימת ההסכם, את כל הסיכונים הכרוכים בפרויקט ובחתימה על הסכם העברת הבעלות על הנכס. “הרי אתה ידעת שזה מסוכן להיכנס לפרויקט הזה, ולא טרחת להבהיר את זה לתובע,” היא אומרת. “את כל הידע שצברת היית צריך לשטוח בפניו, בעוד שמה שהחסרת ממנו גרם לנפילה שלו. אתם צריכים להתפשר על האמצע. תחזיר לו חצי מהכסף ממה שהשקיע בקניית הנכס, וקח אחריות על זה שלא פעלת בתום לב”.

רגלו השמאלית של הנתבע מתנדנדת בעצבנות. הוא סמוק פנים, וכבכל פעם שנסתתמות טענותיו הוא חוזר ומעלה כיח מגרונו. עורך דינו מוציא מטפחת כחולה מהכיס ומנגב את הזיעה מהמצח. הוא מסיר את המשקפיים, ובאותה המטפחת מנקה את העדשות מהאד שהצטבר. עכשיו העדשות עכורות משהיו. הבעת ייאוש מסתמנת על פניו, וזו לא נסתרת מעיניו של הנתבע. קצף התחיל להצטבר על שפתיו של זה. “כנראה בעיות בכבד,” חומלת עליו עוה”ד חכמון. ברור לה שהם איבדו את הסבלנות. מצוין, היא חושבת ופונה אל עורך הדין.

“אז אתה מייעץ לצער בעלי חיים, אני מבינה. זאת עבודה קדושה. יש לי כלב, פלוטו, והטיפול בו הוא כמו בתינוק. אספתי אותו מהמכלאה לכלבים עזובים בראש העין כשהיה גור, ואני גאה בעצמי שנתתי לו בית חם אצלי. כבר עשר שנים הוא אתנו, ואנחנו מאוהבים בו כמו בן משפחה. לטפל בו זה לא פשוט. כמו לטפל בתינוק. לאחרונה הוא התחיל לשלשל. זה לא נגמר. יש לך רעיון איך מפסיקים את זה?”

הנתבע מזנק ממקום מושבו. הוא ממלמל חלושות משהו על זה שהוא רוצה לצאת החוצה לחשוב, והמגשרת נפנית להמשיך בשיחה עם עורך הדין הנחמד שנותר לבדו מולה, על המקצוע, על החיים ועל ההשגים שלה בעבודה. היא חוזרת אל עברה כשופטת שלום, כשאלפי תיקים עברו תחת ידה והיא הצליחה לטפח קשרים מצוינים עם שופטים. “הייתי סוגרת תיקים תוך דקות,” היא שוב מספרת בווריאציה זו או אחרת. “בגלל זה השופטים אוהבים להפנות אלי תיקי גישור ואני מכוסה בעבודה עד מעבר לראש גם אחרי שפרשתי משיפוט”.

בסוף הם חתמו.

“סופשבוע נעים לכולם” נפרדת מהם המגשרת. “תודה על הסבלנות. היה נעים מאוד. אני שמחה שהמקרה נפתר לשביעות רצון כל הצדדים. תפנו אלי חברים”.

עכשיו מתפנה עוה”ד חכמון לענות להודעות שהשאיר לה הבן, איתמר. הוא כבר בן שלושים ועדיין גר אצלה בבית. לא עושה עם עצמו מי יודע מה. בן יחיד, בבת עינה. אלא מה.

עכשיו הוא רוצה לאמץ חיית מחמד.

“אימא,” הוא כותב לה, “אני מת לכלב. ראיתי גור האסקי סיבירי חמוד למכירה ביד שתיים. אפשר? רק צריך לתקן את המזגן והוא ירגיש בגן עדן”.

“אתה יודע שאני אלרגית לשיער שלהם,” היא כותבת בתשובה. “אולי תצא לטיול למזרח במקום. אני אממן את הכרטיסים. כרטיס פתוח לשנה, נניח, ואז נראה לגבי ההמשך”. עוה”ד חכמון נעצרת. “עוד מקרה של עשיית צדק ולא במשפט,” היא חושבת.

לפני שהיא סוגרת אחריה את הדלת, עוה”ד חכמון מקפידה להעביר את הדפים מהשולחן למגרסה. “פה קבור הכלב, פה קבור הכלב,” היא מהמהמת את השיר של כוורת. “יד את יד רוחצת, הכלבים נובחים, והשיירה עוברת. אבל כבר ארבע. מוטב שאגמור להיום. אולי אספיק לסרט”.

 

Liked the story? Comment below.

avatar