Write Stories

עמנואלה ברש רובינשטיין

כלב שמירה

טור שיניים מחודדות, צהובות מעט, ניבט מתוך הלסתות העצומות, המרובעות. מעט רוק ניגר מהן. הנשימה הכבדה, האוזניים הזקופות—אחת מסובבת מעט בכדי לקלוט רחש נסתר—והעיניים הגדולות, העגולות, בעלות המבט המרושע, העידו כי בעליהן לא יסתפק בכמה נביחות אזהרה אלא הוא יזנק ויתקוף משיגי גבול שיעזו לפלוש אל חצר הבית. הכתם הבהיר על המצח, הגוף החום בעל השרירים הכבדים והזנב הקט, שלא היה לו דבר עם  כלבים המקשקשים בעליזות בזנבם, המחישו עד כמה רעה עלולה להיות פגיעתו של כלב  זה.

דויד הביט על הכלב. אף שידע כי כל עוד לא ינסה לפתוח את השער החלוד ולהיכנס לחצר לא יוכל הכלב לפגוע בו, לא עלה בידו להתגבר על הרעד בידיו, כל אצבע רוחשת בקצב אחר. מבלי משים הניח אותן בכיסיו, בכדי להסתיר את הטלטול הבלתי נשלט, אולי מתוך תקווה להתגבר עליו. אך הדבר לא הועיל; אדרבה, בתוך הכיסים הפכו הידיים למורגשות עוד יותר, תנועתן המהירה מתחככת ברגליו, ועתה הן היו גם רטובות מזיעה.

הוא חש בהלמות לבו, פעימות שהפכו למעין מכות כדור שנזרק מתוך גופו החוצה אך נתקל בחומה גדולה ומעיקה ההודפת אותו בכוח רב בחזרה. חבטות הכדור הפכו תכופות יותר, כל מכה מבשרת את הבאה, חריפה ומדויקת מקודמתה. ברכיו, שהיו בדרך כלל חסונות ובריאות, חדלו מלהיות מוצקות ונדמה היה לו כי הן הופכות לרכות, כמעט נוזליות. הגם שעמדו במאמצים גופניים לא מבוטלים, עתה כמעט ולא עלה בידן לשאת את גופו השרירי.

 כל נוכחותו של דויד מול השער הפכה למיותרת. הוא ניסה להיזכר מדוע הסכים לבוא לבית חברו, אך דבר לא נותר מלבד מכות הכדור הכואבות. לא עלה בידו להחליט אם להזעיק את חברו המתגורר בבית ולבקש ממנו לסלק את היצור המאיים, או לנסות לסגת, לשוב על עקבותיו ולנסוע הביתה. הוא עמד משותק ומפרכס, לא נכנע לרעד המביך ונמלט ולא פוסע קדימה.

נדמה היה לו כי דקות ארוכות ניצב מול הכלב. הלה, משנוכח כי האורח הבלתי קרוא אינו מתכוון לפרוץ לתחום שלטונו, הפנה מבטו מדי פעם לחצר סמוכה כדי לבחון נביחות שנשמעו ממנה. אולם הרעד בידיו של דויד לא פסק, ואולי אף גבר. עתה חלפה בו מחשבה כי יש לשקול מה לעשות. ברור כי נסיגה תהיה מביישת מאין כמותה. הכלב, שעמד בלא ניע, עלול להתחיל לנבוח שוב, וכך לא יוכל להסתיר את מנוסתו. ואולם ברור כי אינו יכול לפסוע קדימה ולהגיע אל פעמון הדלת. לשם כך יש לפתוח את השער, לחצות את החצר הקנטנה, ושם עלול הכלב לא רק לנבוח אלא גם לתקוף, וייתכן כי ברכיו לא יעמדו במאמץ ויקרסו. 

תוך כדי שהוא עומד בלא ניע נשמעה קריאת ברכה רמה מן הבית. דרור, חברו של דויד מאז שנות בית הספר, שמע את הנביחות וחש לראות מי הגיע. משנוכח כי חברו עומד בשער יצא לחצר, אחז בשרשרת העוטפת סביב את צווארו של הכלב, פתח את השער והזמינו להיכנס. נדמה היה כי בשל קומתו הנמוכה מעט וגופו השמנמן לא יוכל לעצור את הכלב, שנהמותיו חשפו מורת רוח על כך שהאורח הלא קרוא מוזמן להיכנס לביתו. אולם משחש במרותו של אדונו עמד דרוך בלא ניע, שריריו הכבדים בולטים עוד יותר מבעד לפרוותו הדקה והכהה, מביט בדויד בעיניו העגולות מתוך התרכזות מלאה.

דויד פסע פנימה, עוטה חיוך מאולץ על פניו, נתון כולו לשאלה האם דרור רואה את רגליו הרועדות וידיו הנתונות בכיסיו. הם היו חברים עוד משנות בית הספר אך התראו רק לעתים רחוקות, בדרך כלל בבית קפה במרכז העיר. אלא שהפעם ביקש דרור שייפגשו בביתו בכדי להתייעץ עם דויד בעניין כלשהו.

 כפי הנראה לא חש דרור בסבלו של דויד. הוא חייך, חושף שיניים דקות ומעוקמות מעט, והחל לספר על דבר מה שקרא בעיתון, ולבסוף פרץ בצחוק קולני, תוך שהוא רוכן קדימה, פוער את פיו יתר על המידה וסופק כפיים בחוזקה. נתון כולו להלצה שזה עתה שמע לא חש כי חברו חיוור ורועד, עוטה איזו עווית משונה המבקשת לחקות חיוך. בעוד הצחוק הפרוע גווע הניח את ידו על כתפו של דויד ובתנועה חברית כיוון אותו אל המטבח, תוך שהוא שואל אם דויד רוצה לשתות או לאכול. רגע לפני שביקש להרתיח מים בכדי להכין קפה הדף כבדרך אגב את הכלב החוצה, כאילו היה חתלתול קטן, וסגר מאחוריו את הדלת.

הלמות הדלת הנטרקת הביא מעט מזור; עתה פחתו מעט דפיקות הלב המעיקות, ושוב הוא ניצב איתן על רגליו, בלא פחד שברכיו לא יישאו את כובדו של הגוף. דרור היה שקוע בשיחה על ההחלטות העומדות בפניו, מתאר בפניו דויד את הצומת בה הוא נתון. הוא מבקש לשוב ללימודים לאחר תקופה ארוכה בה עבד כנהג אוטובוס. אין הוא בטוח ביכולתו ללמוד, שהרי שנים רבות עברו מאז סיים את לימודיו בתיכון, ומאז לא פתר ולו תרגיל אחד במתמטיקה ולא קרא אפילו מעט אנגלית. אולם עתה הוא חש צורך להשכיל, והוא מקווה שיוכל גם למצוא עבודה אחרת. הנהיגה באוטובוס מייגעת מאוד, לעתים הוא מסיע ילדים צווחנים ומעיקים, שמרבים בשאלות ואף חותכים את ריפוד המושבים, ואילו הנוסעים המבוגרים מתלוננים בלא הרף על המזגן. אך אין הוא יודע מה יוכל ללמוד, ובאיזה מקצוע ייבחר. המבוכה בה היה נתון הייתה גלויה לעין; דויד חשב שכל חפצו הוא להימלט מהשגרה המעיקה. הוא לא הזכיר את תמר, חברתו מזה שלוש שנים, ודויד חש שלא בנוח לשאול עליה.

נהמות עמומות נשמעו מבעד לדלת הסגורה. לא היו אלה נביחות אלא מעין קולות טרוניה על הדלת שהוגפה באופן מפתיע, קולות שניכר בהן זעף, ואולי אף רמז לכוונה לזנק על הדלת. לאחר מכן נשמע מגע ציפורניים חדות חולפות על הדלת, מעין שריטות קלות מעוררות צמרמורת. דרור, שהיה שקוע בשיחה על הלימודים, קם אל הדלת מתוך כוונה לפתוח אותה בפני היצור המאיים, ולא ראה כי חברו מזיע כולו, מסתיר את כפות ידיו בכיסי מכנסיו ומביט במורא עמוק אל המחסום העוצר את הכלב העומד להיעלם. 

דויד נעמד במהירות  במרכז החדר. הוא תהה אם דרור חש כי ליבו הולם במהירות ולאחר היסוסים הסיק כי אין הוא רואה דבר, למרות פניו ההולכים ומסמיקים והזיעה המבצבצת על מצחו. הוא אמר כי הוא ממהר ללכת שכן עליו להגיע בשעה ארבע לעבודה, ולא יוכל לאחר. תוך שהוא ממלמל מלים אחדות על הכורח להסתלק מיד ניסה לחשב מה יעשה אם יפרוץ היצור פנימה מבלי שדרור יאחז בו, לאן יימלט אם הלסתות הגדולות ייפערו וטור השיניים החדות ייחשף. אף שהנהמות פסקו ונדמה כי הכלב הלך לחדר סמוך מיהר דויד להיפרד מחברו, מאלץ את עצמו לומר מלים אחדות לפני שיצא, מבקש להסתיר את הפחד המשתק מהכלב העצום. וכך, לאחר דקה או שתיים, נחלץ מביתו של דרור ופסע במהירות מופרזת אל תחנת האוטובוס הסמוכה. לאחר ששמע את השער מוגף מאחוריו חש כי לבו שב לאטו למסלולו התקין וכי כפות ידיו כבר אינן בוגדות בו.

פעמים רבות תהה מתי חש לראשונה בחרדה המטרידה מפני כלבים. פשפוש בזיכרונות הילדות בכדי לדלות אירוע כלשהו הקשור בכלב לא העלה דבר. הוא זכר נביחות של גור קטן וצרחני סמוך לגן הילדים, ואולם אז עוד חיבב כלבלבים, ואפילו נהג ללטף את הגור שנכנס לעתים לחצר ופרץ בנביחות צווחניות בעודו מתרוצץ בין הפעוטות. גם בבית בו התגורר בילדותו רבץ כלב גדול בחוסר מעש בפתח אחת הדירות, ראשו מונח תמיד על שטיח הכניסה הצמרירי, ורק כאשר עבר מישהו פקח את עיניו ומיד עצם אותן ונרדם. דויד מעולם לא פחד ממנו. אדרבה, לעתים ניסה ללטף אותו או לפנות אליו במלים רכות, כך שיבין כי הוא חפץ בטובתו. אולם הכלב המנומנם היה אדיש לחלוטין ללטיפות ולמלים הענוגות של הילד, ולבסוף התייאש דויד ועבר לידו בדומייה. רק בגיל הנעורים נעורה בו החרדה המוזרה, אך הוא לא יכול היה לקבוע מתי ומדוע נולדה.

זכורה הייתה לו כלבת זאב של המורה לפסנתר, והוא יודע בוודאות כי זו כבר עוררה בו מעין התרגשות המובילה לחרדה. הוא היה נער גבוה מאוד, ולמד כי בני אדם אינם מייחסים פחד לאנשים גבוהים. בשל גודלו הגופני נטו הכול להניח כי הוא אמיץ. כאשר נהמה הכלבה, לעתים גם חשפה שיניים צהובות ומזוהמות, היה המורה בטוח כי דויד אדיש אליה ואפילו נהג להתלוצץ כי הכלבה אינה מעזה להתקרב אליו בשל גובהו וחוסנו. מעולם לא חשד כי הנער הגבוה מהסס דקות ארוכות לפני שהוא נכנס לביתו של המורה, ולא נתן דעתו על כך שהוא חולף במהירות, כמעט בריצה, על פני חדר הכניסה המרווח ונבלע בחדר הקטן בו עומד פסנתר כנף גדול ושחור. אז עוד יכול היה, למרות החרדה, לחלוף ליד הכלבה בלא הלמות לב מעיקה או ידיים רועדות.

היה גם כלב פודל קטן ושחרחר בבית מכרים של הוריו. דווקא כלב זה, שהיה ידידותי ולהוט לקפוץ על האורחים וללקקם בלשונו, היה מעיק במיוחד. דויד ביקר בביתם רק כאשר הוריו התעקשו שיצטרף אליהם. כדי להעניק להם קורת רוח ולספוג מעט מן הגאווה הגלויה לעין בה הציגו אותו התלווה אליהם, ואולם לעתים קרובות העדיף להימנע מן הביקור בכדי לא לפגוש את היצור המתולתל, שזינק משמחה בעת שראה מבקרים וכל מבוקשו היה שישיבו לו חיבה.

הוא לא יכול היה שלא להכיר בכך כי הפודל הקטן אינו מאיים על איש. אם קודם נהג להצדיק את חששו מפני כלבים בכך שהם עלולים לנשוך או לשרוט, הרי שלא היה כל ספק כי כלב זה מחבב בני אדם ומבקש את קרבתם. דווקא משום כך היה המפגש עמו מדכא; הכלב זינק אליו בשמחה, חושף לשון ארוכה וסגולה, מקשקש בזנבו, מצפה מן האורח שיאיר פנים וישיב לו בליטוף נעים, או לכל הפחות בדברי נועם, על קבלת הפנים המזמינה.

בכל ביקור הפך המפגש עם הכלב מעיק יותר. בתחילה היה איזה רעד קל ברגלים שאפשר היה להתגבר עליו בנקל. לאחר מכן נדמה היה כי הרטט מתפשט לאיברים אחרים בגופו, ואולי אפילו מחמיר מעט. דפיקות הלב הקלות הפכו מעיקות יותר, עד שהיקשו עליו את הדיבור. חיוכיו  הפכו מאולצים, הוא הגביר את קולו, דיבר כמעט בצעקות וצחק יתר על המידה מהלצות תפלות.

באחד הימים, לאחר שהוריו הפצירו בו להצטרף אליהם לביקור בבית המכרים והוא סרב בתוקף, נותר דויד בחדר עם אמו. היא פנתה אליו בקול שקט מאוד, כמעט בלחש, ושאלה אותו מדוע באמת הוא נמנע מן הביקור. תחילה אמר שהוא עייף; הביקור מתיש אותו ולאחר מכן אין לו כוח ללמוד. אחר כך הוסיף שהוא עסוק מאוד, משום שהשבוע יהיו כמה מבחנים באוניברסיטה. אולם תוך כדי השיחה נזכר בכלבלב המכשכש בזנבו ובבת אחת חש בהלמות לבו, כעין נגינת תוף מרוחקת ההולכת וקרבה. פלצות אחזה בו  כשנוכח כי די שייזכר בכלב בכדי שהפחד יכה בו, והוא החליט לספר לאמו על החרדה המביכה מכלבים.

אמו הופתעה מעט אך חייכה ואמרה כי רבים פוחדים מחתולים וכלבים, ומחיות בכלל, וזוהי תגובה אנושית נפוצה שאיננה מעוררת כל דאגה. למרות הסבריו של דויד כי אין מדובר פה ברתיעה מחיות אלא בפחד משתק ויוצא דופן, היא ביטלה את דבריו ואמרה כי שמעה על תחושות כאלה פעמים רבות וכי אין פה בעיה של ממש אלא תגובה מוקצנת מעט. היא העלתה את הסברה כי מקורה בכך שמעולם לא הייתה חיה בביתם, או אולי משום שהיא עצמה איננה מחבבת חיות ושלא במתכוון השפיעה עליו.

לאחר שנזכרה בבת דודה שפחדה אפילו מדגים באקווריום ובשכן שעזב את השכונה משום שסבל מנוכחותם המתמדת של חתולי הרחוב על הגדר הבניין הפכה נימת קולה החלטית יותר. הוא צריך להבין כי מרבית הכלבים אינם פוגעים בבני אדם. כלבים גדולים ומסוכנים קשורים תמיד ופיהם נתון במחסום, ואילו כלבים קטנים אינם חפצים בכל רע. כלבם העליז של מכריהם דווקא מחבב את דויד והוא נובח מתוך רצון להתחבב ולשאת חן. במלים פשוטות וחד משמעיות המליצה לבנה לא להימנע מביקור בבית החברים. לפני שהוא נכנס לביתם כדאי שיהרהר בכך שהכלב אינו מזיק ואינו פוגע. מתוך ההבנה כי הכלב אינו מסוכן יבוא המזור והוא יתגבר על הפחד הבטיחה אמו.

דויד ידע היטב כי אמו טועה, אולם בכל לבו רצה להאמין לה. מתוך היכרות עם הפחד הנעור רק מתוך מחשבה על כלבים למד כי אין לגרש אותו בעזרת הבנת המציאות, אולם הוא קיווה כי ייפחת מעט, או לכל הפחות לא יהיה גלוי לעין. הרי פעמים רבות טען בפני עצמו מתוך שכנוע רב כי הפחד הוא חסר יסוד, וכי כלבים תוקפנים לעולם אינם מסתובבים שלוחי רסן ברחובות. אולם הוא למד כי הכרה זו מעולם לא סילקה את המורא, אולי רק עיכבה אותו מעט. אבל סיפוריה של אמו על אנשים אחרים החרדים מפני חיות שכנעו אותו מעט; אולי בכל זאת אפשר להפחית את החרדה מתוך שכנוע עצמי, ולהסתיר אותה מעיניהם של אחרים.

ביום שישי, שבוע לאחר מכן, הודיעה לו אמו כי הם עומדים לבקר את מכריהם בשבת אחרי הצהריים וביקשה ממנו להצטרף. דויד הגניב אליה מבט נבוך ומלמל כי יצטרף לביקור. בכדי להימנע משיחה על החרדה פרש מיד לחדרו, השתרע על המיטה וניסה לקרוא. הוא סרק בעיניו פסקאות אחדות אך נוכח כי אינו יכול לעקוב אחר המשפטים. הכלבלב העליז החל להתגשם בדמיונו ולא עלה בידו לסלק אותו. העיניים האטומות המכוסות דוק של דמעות, התלתלים המדובללים והמלוכלכים מעט, הלשון הסגולה המגירה ריר, נדמה היה כאילו הכלב מצוי בחדרו, למרגלות מיטתו, ועל פניו הכלביים רמז לחיוך לועג. מעין תחושה עמומה שאינה כאב ממש ובכל זאת היא נוטה אל הכאב הופיעה בחלקה העליון של בטנו. הוא הכירה היטב וידע כי כשיקום ירגיש שחסר חלק בגופו, זה המחבר בין בית החזה לבטן, כאילו אין מה שייתמוך בחלקו העליון של הגוף.

דויד קם והחל לסדר את חדרו. השמיכה המוטלת על הרצפה שבה לצפות את המיטה, המחברות המצויות דרך קבע על השטיח עלו אל השולחן ונתקבצו בפינתו, ושלל הדפים הפזורים על השולחן נדחסו אל המגירות. עטים ועפרונות נאספו מכל פינות חדר והתקבצו במגירה ואפילו ערימת הספרים המונחת דרך קבע לצד המיטה הועתקה אל המדפים, ושם סודרו הספרים על פי גודל כריכתם, מן הגדול אל הקטן. התריסים, שהיו מוגפים למחצה, נבלעו בארגז העליון והחלון נפתח לרווחה.

הפעולות הללו נעשו במהירות, אחת לאחר רעותה, בחטף ובלא הפוגה. כעבור כמה דקות היה החדר מסודר, כל דבר במקומו, ורק דויד לא ידע היכן יתרווח. הוא התיישב בקצה המיטה, מביט על חדרו כזר שהזדמן אליו, תוהה מה יעשה עכשיו בכדי לסלק, או לכל הפחות לעמעם, את התחושה דמוית הכאב שהלכה והתבססה באזור הבטן העליונה. כשקם חש שוב כאילו חלק הגוף העליון תלוי ועומד באוויר. וכאשר הרהר בדבר ושקל מה עליו לעשות החל לבו להלום מעט בחוזקה, רמז למה שעתיד להתחולל כשיראה את הכלבלב.

מתוך מצוקה החליט לצאת מביתו. הוא מיהר החוצה, מלמל משהו על כך שהוא בדרכו לספרייה וטרק את הדלת. הוא פסע במהירות, מבלי לתת דעתו לאן ילך, ולאחר דקות אחדות נוכח כי הוא מצוי ליד תחנות האוטובוס במרכז השכונה. בעוד הוא עומד ומהסס מה לעשות פנתה אליו בחיוך ידידה מן הלימודים ושאלה אותו אם השלים תרגיל שיש להגישו בקרוב. בתחילה חשב לקצר במלים. לאחר משפטים אחדים נוכח כי השיחה מסיטה אותו מגופו ומרגיעה אותו; פעימות הלב המעיקות פחתו כמעט לגמרי, הכאב העמום בבטן דהה, ולרגע נדמה היה לו כי הפחד נעלם, ואולי אף לא ישוב. משום כך החל לחקור אותה באריכות על נסיבות חייה, מהיכן באה, איפה היא גרה עכשיו, מה היא לומדת, מי הם חבריה. היא חייכה בביישנות והסמיקה. השאלות המפורטות נראו לה מזמינות, והיא החלה לספר באריכות על המושבה בגליל בה גדלה. דויד היה שקוע כולו בסיפורים, נאחז בכל פרט כבחבל הצלה, מתעמק בשמו של כל חבר או בן משפחה כאילו הוא צופן רז נסתר.

לאחר דקות ארוכות הציצה הידידה בשעונה ואמרה כי היא נהנית מאוד מן השיחה אולם היא נאלצת להיפרד ממנו משום שהיא ממהרת לעבודתה. דויד היה נבוך כשהבין עד כמה היה להוט לשמוע את דבריה. הם נפרדו מתוך כוונה לשוב ולהיפגש והוא החל שוב לפסוע. דקות אחדות עוד התעמק בפרטים שנגלו לו וחש כי הכאב העמום נעלם וכי לבו פועל מבלי להעיק עליו. אולם לאחר כחצי שעה נוכח כי גופו שוב נתון במצוקה, והשפעתה של השיחה עם אותה ידידה התפוגגה לחלוטין.

מאז ששב הביתה ועד לשבת אחר הצהרים התייסר בלא הרף. בכל רגע חש את לבו, זיעה קרה כיסתה את גבו והרטיבה את חולצתו, הרעד בידיו הלך והתגבר מדי פעם, ונדמה היה לו כי בבטנו חסר חלק—כאילו גופו אינו מתמשך מראשו ועד לרגליו. הוא לא יכול היה להתרכז בדבר מלבד במחשבה על הסבל הצפוי לו בדרך אל בית מכריו של הוריו, המאמץ העצום שיצטרך לעשות בכדי להצניע את גופו המפרכס, והישיבה הארוכה לצדו של הכלב השנוא, שישלח אליו את הלשון הסגלגלה הארוכה מתוך תמימות ואדישות.

לבסוף, בשבת אחר הצהרים, יצא יחד עם הוריו. החרדה מפני הדרך נמצאה מוצדקת; הפחד שהתגשם מילא אותו מבלי להותיר ולו חלל קט שליו ומבודד. רגליו בקושי נשאו אותו, ידיו הנתונות בכיסיו היו רטובות לחלוטין, פעימות לבו נשמעו מכל חלקי גופו, וגרוע מכול היה המאמץ להסתיר הכול מהוריו. הם שקעו בשיחה על נושאים פוליטיים שדויד התקשה לעקוב אחריה. הוא השתדל להגיב לדבריהם בהנהון או בחיוך בכדי שלא יחושו כי הוא אינו יודע כלל על מה הם שחים.

כשהגיעו לבית המכרים נשמעה הנביחה מבעד לדלת, צורמנית וצווחנית, עיוורת לסבל שהיא מחוללת. הדלת נפערה ומאחוריה התגלו המכרים וכלבם. דויד עיוות את פניו באופן הדומה לחיוך, צחק בקול צורם ובאופן מוגזם למשמע הלצה של בעל הבית והתעלם באופן מוחלט מן הכלבלב המקשקש בזנבו המדובלל ומנסה להתחבב על האורחים.

לרגע נדמה היה לו כי הוא עומד להתעלף. מתוך חוסר נימוס גלוי צעד ישירות לחדר האורחים, מבלי שיוזמן, והתיישב בכורסה הגבוהה, משום שסבר שיקשה על הכלב להגיע אליה. הוא שילב את רגליו באופן שהיצור המעיק יתקל בסוליות נעליו, ואולי ייבהל ויסתלק. הוריו היו שקועים בשיחה עם מכריהם, והכלב קיפץ וכשכש בזנבו, מנתר סביב שלל הרגלים שראה סביבו. דויד שקע בכורסה והביט בחדר האורחים כאילו מעולם לא ראה אותו. שידות הספרים הנשענות על הקיר נראו לו עמוסות יתר על המידה ואולי אף עלולות להתמוטט. הספה הכחולה נדמתה כמאיימת לתפוס את כל חלל החדר, והוא תהה מדוע נדחקו הוא והוריו כשישבו עליה, שכן ברור עתה כי יש בה ארבעה מושבים. השולחן הניצב סמוך לספה היה קטן מדי, לא מתאים לרהיטים הגדולים סביבו. 

הוריו והמארחים פסעו לאטם אל החדר; בעקבותיהם קרב היצור השחור והמדובלל, מנענע את זנבו מצד לצד ועיניו החומות והעגולות נראו כמכוסות דוק של דמעות. דויד שמע את עצמו מדבר בקול רם, כמעט בצעקות. הוא השיב לשאלות המכרים מתוך פיזור נפש. למרות ניסיונותיו להיראות שקול ומדוד לא עלה בידו לשלוט בקולו, שהלך והתגבר בכל פעם שהכלב התקרב אליו.

שעה וחצי שהה דויד בבית זה, מטלטל בין הפחד מן היצור שקרב אליו מדי פעם ובין הדאגה שמא ייחשף קלונו. אמנם פעימות הלב הלכו ופחתו, ואף הרעד בידיים כמעט ונעלם, אולם השהות במחיצת הכלב הייתה מעיקה ומתישה. בסוף הביקור התאמץ והושיט יד ללטף את הכלבלב, שגמל לו על כך בלקיקות רטובות, אולם אנחת הרווחה שנפלטה מפיו בעת שיצאו סוף סוף מן הבית העידה עד כמה מעיקה הייתה השהות במחיצת יצור זה.

הוא היה נתון באפיסת כוחות. אפשר היה לצפות כי לאחר שיצא מביתו של הכלב יחוש הקלה, ואולי אף קורטוב של שמחה על שאין הוא צריך לנסות ולשלוט עוד בגופו הסורר. תחת זאת מלאה אותו חולשה משתקת, עד שנדמה היה לו שלא יעלה בידו לשוב עם הוריו לביתם. כשפנו אליו בשאלות לא השיב, ולבסוף כשהגיעו הביתה פנה מיד לחדרו, השליך עצמו על המיטה המסודרת ושקע בשינה עמוקה. הוא התעורר לאחר שתים עשרה שעות.

לאחר ביקור זה נמנע לחלוטין מלבוא למקומות בהם ידע שיש כלבים. נערה נאה בעלת עיניים גדולות ומאירות נפסלה משום שהתגלתה מטיילת עם כלבה; הצעת עבודה מפתה נדחתה על הסף משום המעסיק נהג לבוא לעבודה עם כלבו; אפילו מפגש עם חברי ילדות התקצר באופן פתאומי משום שאחד מן החברים הופיע עם כלבלב אפור חום. לעתים הופתע דויד מנוכחות כלב בלתי צפוי, אולם בדרך כלל חקר ובדק מי עתיד להביא את כלבו בכל מקום שהזדמן אליו.

כשנה וחצי לאחר הביקור בבית מכריו של הוריו שמע כי מומחה בעל שם עולמי בתחום החקלאות עתיד להגיע לארץ, וכי הוא מחפש סטודנטים שיסייעו לו בתוכנית מחקר מקפת וחדשנית. אין דבר שדויד חפץ בו יותר. עוד כילד נטה אל עולם הצמחים, ועל עדן חלונו תמיד עמדו עציצים נבולים למחצה שניסה להפריחם; אולם ככל השתדל יותר כך הפנו לו העציצים עורף. לאחר השקיה אוהבת ומרובה התכופפו לאיטם אל האדמה וקמלו. הוא לא התייאש והביא הביתה חלקי צמחים נוספים, הניח אותם בצלוחית מלאה מים וחיכה ששורשיהם יפרצו החוצה ויוכל לשתול אותם בעציצים שהתפנו מיושביהם הקודמים.

אהבתו לחקלאות התעמקה עוד יותר כשסיפרה לו אמו כי סבו עסק בניסויים חקלאיים בגינתו הגדולה בביתו שבמזרח אירופה. הסבא הרכיב מיני צמחים על צמחים אחרים והדבר עלה יפה, אולם עם פרוץ המלחמה והכיבוש הנאצי ננטשה הגינה כליל. דויד חש כי ירש מסבו, שהוא נולד לאחר מותו, את ההבנה הנסתרת של עולם הצומח ומשום כך בחר בלא היסוס בלימודי החקלאות.

במהלך הלימודים החל להתעניין דווקא במחלות צמחים. נדמה היה כי הללו אינן נופלות בחומרתן ובמורכבותן מאלה של בני אדם, ואולם אין די ידע בכדי למגרן. הוא היה נחוש להתמחות בתחום זה ולהצליח להכותן במקום בו נכשלו אחרים. ומשום כך שמע בשמחה כי מומחה בעל שם עולמי בתחום זה עתיד לבוא לארץ לביקור של שבועות אחדים. הוא החליט לבקש להיפגש אתו, ומיד החל לתכנן כיצד יפנה אליו ומה יאמר. כשנודע לו כי הוא עתיד להגיע בשבוע השלישי של אוגוסט חשב שכדאי להתהלך סביב מזכירות המחלקה לחקלאות בכדי לפגוש בו לפני הסטודנטים האחרים.

ביום ראשון בבוקר הקדים ופגש את המזכירה שאך פתחה את דלת משרדה, והיא אמרה לו כי המומחה עתיד להגיע בתוך דקות אחדות. דויד המתין במסדרון, משנן בלבו מה יאמר וכיצד יסביר את תאוותו העמוקה לחקר החקלאות. לאחר רגעים אחדים הוא הופיע במסדרון. אדם כבן חמישים, זקוף ורזה, לבוש במקטורן הדור במקצת ולצדו מהלך כלב תחש קטן, קשור ברצועה אל אדונו הפוסע במהירות ובנחרצות.

הכלב נמוך הקומה כה הפתיע את דויד עד שחש כי לא יוכל לדבר. בבת אחת נורה הכדור מלבו וכמעט פצע אותו, ידיו היטלטלו מבלי שיוכל לאספן, ושוב חש כי הוא עומד להתעלף. אף שרגליו בקושי נשאו אותו הוא פנה אחורה מבלי לומר דבר למומחה, נחפז החוצה בצעדים מגושמים, פגע באבן גדולה וכמעט נפל, ופסע משם  במהירות מבלי לדעת להיכן הוא הולך. הוא ראה את כפות רגליו פוסעות צעד אחר צעד ולא ידע להיכן הן נושאות אותו. מצדדיו ראה בניינים נמוכי קומה, תחתיו שביל אפרפר, אך לא עלה בידו לראות מה מצוי למרחוק.

לאחר דקות ארוכות של הליכה מואצת החל להאט, לפסוע בזהירות ומתוך תשומת לב, ולבסוף התיישב על ספסל. פעימות לבו¾הכדורים שגופו השיב לו כאבנים חותכות¾החלו להיחלש מעט, לעתים פוגעות בגוף לעתים נשמטות מטה, וגם העווית שאחזה בידיו נמוגה לאטה. הוא ישב במקום שקט ומבודד, מבלי שאיש יראה אותו או יפנה אליו, בין עצי אזדרכת עשירים שרוח חרישית מנענעת את ענפיהם נוטפי העלים וסביבו מדשאה מוריקה, מוכתמת קלות בצהוב אפרפר. 

הטבע העשיר שהקיף אותו השרה עליו מעט שלווה. הוא נזכר בכלבלב השחור והמאורך ובאימה שחולל, ולראשונה בחייו אמר לעצמו מפורשות כי הוא ניצב בפני קושי שאינו עתיד להיעלם. התחוור לו כי המאמץ להכיר בכך כי כלב זה או אחר אינו מאיים נידון לכישלון; בכל פעם שיראה כלב ישותק מפחד אף שהוא מבין היטב כי לא נשקפת לו כל סכנה.

דבריה של אמו על מורא מחיות נראו לו עתה עלובים וסרי טעם. האמונה כי אפשר להתמודד עם הפחד מתוך ראייה מפוקחת של המציאות התגלתה כמגוחכת. החוכמה הנולדת מניסיון חיים הכזיבה; ברור כי היא עצמה מעולם לא חוותה פחד ממין זה ומשום כך אין היא מבינה את אופיו הייחודי. הוא מתעורר כמו מחלת ילדים, וממש כפי שאי אפשר לסלק את המחלה מתוך שכנוע עצמי, כך מקננת החרדה במנותק מחשיבתו של הילד החולה. וכמו בן דודו הרחוק, הפחד הנעור מסכנה ממשית, הוא מקנן במחוזות שהסכנה אינה משיגה אותם.

הכרה זו, שעתה הייתה צלולה מאין כמותה, הולידה ייאוש עמוק. הוא ידע היטב עד כמה עיוות והגביל פחד זה את חייו. תמיד נדרש ולבדוק ולחקור מי יהיה בכל מקום, ואם לא הספיק לבדוק הוא היה נתון בחרדה שמא יופיע מישהו עם יצור שעיר. כשגילה שבבית זה או אחר מצוי כלב נאלץ להסביר מדוע לא יוכל לבוא, והתירוצים שסיפק היו תמיד אומללים ונבובים. ובמקרים הנדירים שבהם החליט לבוא למרות הסכנה היה הדבר כרוך בימים, לעתים בשבועות, של עינויי גוף. עתה הבין שכל זה אינו עתיד להשתנות; כל חייו יהיה נתון בפחד המגוחך והמביש הזה מפני כלבים.

בעודו שרוי בהרהורים שמע דויד קול צעדים מתקרב. מבין עצי האזדרכת המצלים עליו ראה את המומחה הולך בצעד מהיר ולפניו פוסע כלב התחש הקטן, קשור ברצועה אך מושך את אדונו קדימה. נדמה היה לו כי המומחה קשור אל הכלב ולא ההיפך. לרגע חשב לזנק ממקומו, להשיגו ולפנות אליו, אולם מיד החל הכדור הארור לקפוץ כאחוז תזזית, וידיו כמעט קרעו את כיסיו. הוא ניסה לקום ממקומו אך רגליו לא נשאו אותו. גופו החסון קרס והוא צנח על הספסל, נושם בכבדות ומותש מהלמות הלב המעיקה.

וכך, שכוב על הספסל מבלי שיוכל לקום, חכך בדעתו מה לעשות. לאחר דקות ארוכות של חשיבה בהירה החליט לפנות אל רופא המשפחה ולשאול בעצתו.

 

 

 

כשדויד פסע אל חדר הרופא הוא היה נבוך ומבויש. הוא עמד מול השולחן, שרירי וחסון, מכוון את מבטו אל נקודה בלתי נראית בקיר ופניו המסמיקים אדומים כמעט כשערו. לאחר שסיים הרופא לכתוב דבר מה על פתק שהיה מונח לפניו הפנה את מבטו אל הבחור הצעיר שניצב מולו והזמינו לשבת.

הרופא, אדם מבוגר בעל כרס משתפלת ומשקפיים עבים מונחים על אפו, שאל את דויד כיצד יוכל לעזור לו. על אף השאלה העניינית אי אפשר היה להתעלם מהנימה המקנטרת מעט שהתלוותה אליה. הוא שמע שרופאים המטפלים באנשים מבוגרים נוטים לזלזל בבעיות של צעירים, אך מעולם לא נוכח בכך. דויד התיישב והחל למלמל משהו, והרופא, שכבר לא הסתיר את חיוכו המתריס, שאלו שוב ושוב, כמעט מתוך הנאה, מהי בעצם מחלתו.

לבסוף עצם את עיניו והחל מספר על הפחד המביך המלווה אותו מזה שנים ארוכות, כיצד הוא מטה את חייו בכל פעם לכיוון בלתי צפוי ועל רצונו העז להתגבר עליו. דקות ארוכות דיבר, מדגיש כיצד עמד בניסיונות שונים, חלקם קשים ומפרכים, אולם אינו מסוגל להתגבר על מכשול זה. לבסוף פקח את עיניו וראה כי הרופא מאזין לו מתוך ריכוז עמוק. הוא שתק, ממתין למוצא פיו של הרופא. הלה פתח בהערה לועגת על הפער העצום בין גופו החסון והשרירי לבין נפשו העדינה, אולם הוסיף מיד כי יש תרופות המדכאות כמעט לחלוטין פחדים ממין אלה, וכי הוא ממליץ ליטול תרופה זו מיד, בלא דיחוי. דויד כמעט חטף את המרשם מידיו של הרופא ואץ לבית המרקחת לרכוש אותו.

ימים מעורפלים עברו עליו. תחילה חש כאילו הוא נתון במעין מיכל זכוכית, והוא שומע את סביבתו מתוך ריחוק. בלילה שקע בשינה כבדה ומעיקה שהתקשה להקיץ ממנה. אך לאחר ימים אחדים הסכין גופו עם הערפול הקל ולעתים אפילו הסב לו הנאה. הוא לא חדל לשאול את עצמו כיצד יגיב עתה כשיפגוש בכלב מאיים. לאחר כשלושה שבועות החליט לנסות לבקר בבית מכריו של הוריו בו התגורר הכלבלב הקטנטן, זה המכשכש בזנבו בשמחה כאשר הוא רואה את דויד.

הוא קבע כי למחרת היום אחר הצהריים יבקר בביתם בתואנה כלשהי. הוא יאמר כי הזדמן לרחוב שבו הם מתגוררים והחליט לדרוש בשלומם. מעת שגמלה ההחלטה בלבו שוב החל לבו להלום, וידיו החלו לרעוד מעט, ולכן החליט לקחת כדור נוסף, על פי ההוראות. הוא נזכר כי הרופא, בעודו מציץ בו מבעד למשקפיו הכבדים, אמר כי בעת התקף פחד יוכל לקחת שני כדורים במקום אחד, ואפילו שלושה. עתה נשלף כדור ורדרד נוסף מעטיפתו ונגמע במהירות עם מים.

כשעה לאחר מכן שוב שקע במיכל הזכוכית, שומע רעשים מתונים של צופרי מכוניות או של אוטובוס שחלף ליד ביתו. הלמות פעימות הלב פחתה, ונדמה היה לו כי יש מי שהודף בחזרה את הכדור ומשיב אותו למקומו עוד לפני שהוא פוגע בגופו. הרעד המלווה תמיד את הפחד פחת וכמעט נעלם; דויד שלף את ידיו מכיסי מכנסיו, פשט אותן לפניו, פרש אותן על השולחן והביט בהן ארוכות מתוך תענוג והשתאות. הן היו נאות ואיתנות, ועתה גם יציבות ונינוחות.

בערב ובבוקר שלמחרת היה  מרוכז בבחינה מדוקדקת של איברי גופו; האם לבו חורג מן הקצב המתון שנכפה עליו, האם ידיו ורגליו מגלות קוצר רוח, האם חלקו העליון של הגוף נישא היטב והאם נשימותיו חושפות מצוקה. הוא ביקש מאביו את שעונו בעל מחוג השניות ומדד את דופק לבו שוב ושוב. כשחש שגופו מתמרד שב ובלע כדור ורדרד, מאלץ את הגוף להיכנע לתרופה המונעת ממנו להתגונן מפני אויב בלתי נראה.

בשעות הצהריים חש לפתע איזו עווית קלה בבטנו. לרגע התערער הביטחון שיצקה בו התרופה, ונדמה היה לו כי מיד יתקוף אותו גופו כפי שנהג עד כה. הוא  הזדרז למדוד את הדופק, לבחון את ידיו ורגליו שוב ושוב. אך הבחינות הללו העלו כי דבר לא השתנה, והעווית חלפה תוך דקות אחדות, משיבה את  גופו אל קצב מתון וקבוע מראש.

בשעה ארבע יצא מהבית, פוסע במהירות אל האוטובוס שיובילו אל הרחוב בו מתגוררים מכריו של הוריו. מעת שחצה את סף ביתו החל לבו להלום מעט מהר יותר, ושוב נדמה היה  לו כי אותו כדור מכאיב נעקר ממקומו. אולם דויד ידע כי התרופה שבלע תמתן את גופו בתוך כחצי שעה, ומשום כך נמנע מלבדוק את דופק לבו, נאחז בידיעה כי קפיצותיו המעיקות של הכדור יפחתו בעוד דקות אחדות. ואמנם תוך כדי הנסיעה נוכח כי לבו אמנם פועם מהר מן הרגיל, אך באופן המאפשר לו להעמיד פנים כי הוא נתון בקצב שגרתי.

אך מעת שירד דויד מן האוטובוס והחל לפסוע ישירות אל ביתם של בעלי הכלב חש שוב ברעד המוכר בידיו. הוא עצר, שלף אותן מכיסי מכנסיו והביט בהן ארוכות. התזוזות הבלתי נשלטות ניכרו בהן היטב והוא החליט לטמון אותן בכיסיו, לכל הפחות לדקות אחדות. נחוש בהחלטתו לבחון את עצמו עלה בגרם המדרגות הישן, נמנע מלאחוז בידית הברזל המעופשת ומתעלם מהקירות המתקלפים, עד שניצב לבסוף מול הדלת, מהרהר כי כפי הנראה שנים רבות לא נוקתה. הוא שלף את ידו הימנית מן הכיס וצלצל בפעמון.

מעבר לדלת נשמעו הנביחות המוכרות, וביניהם צלצולה של השרשרת המגוחכת שנשא הכלב על צווארו. כפי הנראה זינק על הדלת, שכן דויד שמע מעין שריטות קלות מעברה האחר, ולאחר מכן נשמעו צעדים מתקרבים. בעלת הבית פתחה את הדלת, ופניה הוצפו פליאה ושמחה על האורח הבלתי צפוי. היא הזמינה את דויד פנימה תוך שהיא מגרשת את הכלבלב המכשכש בזנבו, הובילה אותו אל חדר האורחים והחלה לחקור אותו מה שלום הוריו ומה הביאו לאזור זה של העיר.

דויד, שהיה קשוב כולו לגופו, פלט את התשובות שהכין מראש; הוא לומד עם מישהו שגר ברחוב סמוך וידע שהוריו יכעסו אם יגלו כי עבר ליד ביתם ולא נכנס לדרוש בשלומם. בעודו משוחח הסתובב הכלב סביב רגלו, מחכך כנגדה את גופו המדובלל, מבקש שדויד יושיט סוף סוף את ידו וילטף אותו. תוך כדי דיבור נוכח כי גופו מגיב באופן מתון. למרות הלמות לבו, שחש בה כל העת, עלה בידו לשוחח עם בעלת הבית מבלי להתאמץ להסתיר את נשימותיו. הוא ראה כיצד הוא מושיט את ידיו ללטף את הכלב, תחילה יד ימין ולאחריה ידו השמאלית, מבלי שיורגש בהן רעד; רגליו היו יציבות ואיתנות ונשאו בקלות את גופו השרירי.

הכלב התמסר לאורח המלטף אותו, מכשכש בזנבו ומלקק את היד המושטת בלשונו הסגולה. כעבור דקות אחדות חש דויד נינוח לחלוטין, כאילו מעולם לא תקפה אותו חרדה. התחושה הייתה כה נעימה עד שהתיישב ושקע בשיחה ארוכה. רק לאחר כשעה וחצי קם על רגליו, נפרד מבעלת הבית, ליטף את הכלבלב בחביבות ויצא החוצה.

רוח צחה ונקייה עטפה אותו כשעבר את מפתן הדלת; הוא חש כתינוק שחש לראשונה את אוויר העולם, נפעם מקרירותו הנעימה ומהבל פיו הנבלע ברוח. האור בחוץ נראה לו חריף אף כי הייתה זו שעת בין ערביים וגווני השמש השוקעת היו רכים ונעימים. הרחוב, שראה אותו פעמים רבות כל כך, נראה עתה שונה. הוא נוכח לראשונה כי עצים גבוהים ויפים מצלים על הבתים הישנים והעזובים מעט. קול נביחה נשמע מאחד הבתים, אך דויד לא הפנה מבטו לראות מהיכן הוא בוקע.

לאחר שבועיים בהם ביקר שוב ושוב חברים בעלי כלבים החליט דויד כי הגיעה העת לנסות ולפגוש את המומחה. הוא פנה אל מזכירת המחלקה בכדי לברר היכן מצוי המשרד שלו. היא השיבה כי בדיוק היום אחר הצהריים הוזמנו כמה תלמידים לבית בו הוא מתגורר בעת שהותו בארץ, בשכונה מרוחקת מעט מן האוניברסיטה. היא הציעה לו להצטרף, והוסיפה בחביבות כי היא מקווה כי הפעם יעלה בידו לשוחח עמו. דויד התעלם מן הרמיזה הגלויה למנוסתו מן המפגש הקודם ושאל באיזו שעה בדיוק נקבעה הפגישה.

המחשבה על השעות הספורות עד המפגש שוב העתיקה ממקומו את הכדור, וזה החל להתנדנד כה וכה בכוח רב. אפילו ידיו, שלא רעדו מזה ימים, החלו לרחוש, והוא נאלץ לתחוב אותן בכיסיו. מיד חיפש דויד את הכדורים הוורדרדים, וכשמצא את החפיסה בלע אחד, ולאחר היסוס טמן עוד ארבעה כדורים בכיסו. כחצי שעה פסע מצד לצד בחדרו כמי שכפאו שד. לרגע חלפה בו מחשבה מוזרה כי אם ייעצר וינוח  יפרוץ הכדור באמת ובתמים אל מחוץ לגופו, ברכיו לא יוכלו עוד לשאתו והוא יתמוטט. אולם כעבור דקות אחדות הלכה ופחתה הלמות הלב, הידיים חדלו מלנוע ואפילו ברכיו הפכו יציבות וחזקות יותר. כשחש כי גופו יוכל לעמוד במנוחה התרווח בכורסה הגדולה שבחדרו.

לאחר כשעתיים נוכח להפתעתו כי הוא מקיץ משינה. כפי הנראה נרדם, ועתה חש מעט חזק יותר. הוא החל להתכונן לצאת לביתו של המומחה; הוא תחב כמה תכניות מחקר בתיקו, הוסיף עוד בקבוק מים קטן ויצא לדרך.

כשהגיע לשכונה בה התגורר המומחה נוכח כי אינו יודע היכן בדיוק נמצא הרחוב אותו הוא מחפש. בתים קטנים מוקפים גינות היו מפוזרים על צלע ההר, מרוחקים זה מזה, והרחובות הצרים היו ריקים מאדם. הוא פסע בין העצים, ירד במעלה ההר וחיפש את הכתובת שנתנה לו המזכירה. ולאחר דקות אחדות הבחין מרחוק בשלושה סטודנטים עומדים מול אחד הבתים ומתבוננים פנימה. דויד הניח כי הם ממתינים לחבריהם בכדי להיכנס יחד לבית המומחה. אך כשהתקרב אליהם נוכח כי הם מתלחשים ומצביעים על משהו מעבר לגדר הבית, מחייכים במבוכה ומתקבצים יחד. לאחר פסיעות אחדות  הגיע אליהם, ואז התחוור לו מדוע הם עומדים בלי נוע ואינם מצלצלים בפעמון.

 יצור עצום, מגיע כמעט עד מותניו של דויד, עמד בשער, פולט נהמות מאיימות  ופיו מגיר ריר שקוף. פרוותו החומה והקוצנית הייתה מלוכלכת מעט והבליטה את השרירים המעוגלים בגפיים הקדמיות והאחוריות. אולם למרות גודלם נדמה היה כי לא יוכלו לשאת את הגוף החסון, שנראה כעשוי מפלדה. מלפנים הייתה הפרווה בצבע שנהב, ובלבה כתם שחור אדמדם, כעין סינר מוכתם בדם קורבנותיו. פניו היו מטילי מורא; שרירי לחיים מרובעים חושפים רשעות מאופקת, עיניים נבונות המחשבות את חולשת היריב, אף שחור כה גדול עד שאפשר היה להבחין בנחיריים הנעים ללא הרף, משחרים לריח הטרף. דווקא אוזניו הקצוצות העניקו לפניו גוון כמעט אנושי, אולי משום שנראו פצועות. אך למרות שנראו רק כזכר לאזניו של כלב נעו מצד לצד למשמע כל אוושה. אולם מאיימת מכול הייתה עמידתו. הוא ניצב על כפותיו מבלי לנוע, אולם גופו נראה כאילו היה נתון באמצע ניתור עצום על אויב בלתי נראה. הגם שלא זע, להוציא את לשון המשורבבת שנעה בקצב נשימותיו, שריריו היו מאומצים עד תום. הזנב הדק והמוארך, שאינו הולם את הגוף המוצק ונראה כמעיד על היותו צאצא גם של זן עדין יותר, קפא במקומו, לבל תופרע קפיצתו הניחה של כלב זה. 

דויד הביט בו במורא שהיה מעורב בפליאה; מעולם לא ראה כלב עצום כל כך. הגם שהכיר היטב את החרדה האוחזת בו כשהוא רואה כלבים, לא יכול היה שלא לראות כי ביצור זה יש משהו החורג מן הסילוף שיוצר הפחד. בד בבד עם הכדור שהוטח בבת אחת כנגד גופו וידיו שהזיעו עד שכיסיו היו רטובים לגמרי נפלטה מפניו איזו אנחת רווחה, כמעין צעקה. הרי כל מי שעיניו בראשו ייראה כי אין מדובר פה בחרדה אווילית שיש לדכא אותה אלא בסכנה ממשית ואמתית מכלב אדיר ממדים, שיבתר כל פורץ גבול במלתעותיו. הוא הסתכל אחורנית אל חבריו ללימודים, מבקש אישוש להכרה זו; אולם כשהפנה אל ראשו נוכח כי הם הסתלקו, והוא ניצב לבדו מול היצור המגודל.

להפתעתו חש דויד דחף כובש לפעול. בדרך כלל הייתה החרדה מעירה את איבריו הפנימיים אך משתקת את חלקו החיצוני של גופו. הוא נהג לחשוב על עצמו כעל אדם קפוא, הממתין שיפשיר בכדי שיוכל לזוז ממקומו. אולם הפעם הוא היה כולו דרוך. נדמה היה לו שכל אחד משרירי ידיו ורגליו ממאן להימלט מן הכלב המאיים.  תוך שהוא שוקל מה יעשה נוכח כי הכדור המידפק מתוך גופו החל להאט את חבטותיו וידיו כבר אינן רטובות כשהיו. הוא פתח את השער  וצעד  פנימה אל החצר. מבלי משים הביט מטה וראה ענף גדול וערום מונח על האדמה. ידו נשלפה מן הכיס, הוא התכופף והרים אותו ובתנועה מאיימת והניפו לעבר היצור העצום, כמבקש להכותו.

הכלב השמיע נהמה עצורה, שנשמעה מתוך בטנו ולא מתוך פיו, והביט על המקל. גופו הדרוך לא נרתע ולו במעט, אולם הוא נראה מופתע, ואפילו מאוכזב, מן האויב המוזר שנזדמן לו. אפו העצום התקרב אל המקל, הוא הריח בזלזול את הנשק שאינו הולם את מידותיו, מניע את הנחיר הימני בלבד. הגם שגופו לא נע כלל זנבו הצר שאינו הולם את גופו הזדקף והחל לנוע מצד לצד, כאילו היו דויד ומקלו שעשועים חביבים ותו לא.

דויד נוכח מיד כי אין טעם לאיים כך על הכלב, דווקא תגובתו המאופקת למקל שהונף לעברו העידה על כוחו הרב. אולי זהו כלב מאולף שנמנע מלהתכתש עם אויבים פחותי ערך. הוא נהם שוב, הישיר מבטו אל דויד כמבקש לבחון מה יעשה עתה, וזנבו חדל מלנוע ושוב היה שמוט מאחורי גופו.

מתוך הבית בקע לפתע קולו של המומחה. כפי שנראה היה שקוע בשיחת טלפון; הוא דיבר בקול רם, באנגלית רהוטה, מצחקק מדי פעם בעצבנות ומשתעל לאחר מכן. דויד ניסה להתחקות אחר תוכן השיחה, אולם כל שעלה בידו לשמוע היו מונחים אחדים מתחום החקלאות. לאחר מכן שמע דבר מה על סטודנט שצריך להגיע, ‘פרויקט’ כלשהו ושוב פרץ המומחה בצחוק קולני.

למשמע דברים אלה דויד התכופף מעט קדימה ובאופן מופגן הסיר את מבטו מן הכלב והביט מטה אל האדמה; אז החל ללכת לכיוון דלת הבית, כאילו אינו יודע שהיצור העצום עומד להסתער עליו ולנעוץ בו את שיניו החדות. הוא פסע בצעדים קטנים ומדודים, הסתכל על אדמת הגינה והתרכז בכל שיח קטנטן או קוץ מיובש כאילו היו מכשולים עצומים שנדרש מאמץ רב בכדי לעוברם. שוב חש בהלמות לבו, זו המכריעה אותו בכל פעם, אולם הפעם היה נחוש בדעתו שלא לסגת. על אף היותו אדם זהיר ושקול השתלט עליו איזה הלך רוח מוזר, דבר מה שהוא תערובת של זחיחות דעת וביטחון מלא בכוחו של הגורל. כמו לוליין בקרקס, זה המזנק ממקפצה גבוהה בכדי לאחוז בדיוק ברגע הנכון בידו המושטת של לוליין אחר, נתלה ברעהו בכדי לא להתרסק, לבו חרד אך הוא יודע כי הישועה תלויה באמונה חסרת פשרות בגורל, כך פסע דויד אל עבר הבית. 

הכלב העצום הופתע מנחישות זו של אויבו, שקודם נראה כאחד הפרחחים המנסים להכותו ונמלטים בבהלה למראה שיניו החשופות. הוא פסע צעד אחד אחורנית, שרירי גוו נמתחו עוד יותר ושוב השמיע נהמה עצורה, מבקש לעמוד על טיבו של הפולש המוזר, שפסע בצעדים כה קטנים עד שרגל אחת נגעה ברעותה, מבטו מושפל אל האדמה והוא מתעלם מהכלב העצום כאילו היה פודל חביב המקשקש בזנבו בידידות. הוא לא דמה לבעליו הנמרץ, השולט בו בטבעיות, כבדרך אגב, וגם לא לדמויות המוזרות המקיפות את הבית, מביטות בו בתערובת של שנאה ופחד ופותחות בריצה מבוהלת למשמע נהמותיו. המאמץ העצום ניכר בפניו של אויב זה, אך הוא המשיך לפסוע קדימה כאילו אין כוח בעולם שיוכל לעצרו.

לאחר כמה צעדים דויד נעמד. הכדור המצוי בגופו הפך רך עמום יותר. אף שחש בו היטב נוכח כי פגיעותיו דומות כמעט ללטיפות, כאילו היה אחד מאותם כדורי בד שפעוטות משחקים בהם, ולרגע נדמה היה לו ששמע את צלצול הפעמונים הטמונים בתוכם. גם ברכיו, שחש את רכותן, נראו לו לפתע כאיבר גמיש שיכול להתקפל ולהתקשות שוב. הפחד שמא רגליו לא יישאו אותו הפך משום מה לביטחון שגם אם יתקפלו יוכל ליישרן ולצעוד קדימה. אך יותר מכול הפתיעו אותו ידיו, שהסגירו תמיד את מצוקתו. הן היו שלוות ויציבות, נתונות בכיסיו, שדמו לכפפות עור רכות המצפות את היד בעדינות ונשלפות כהרף עין בלחיצה אחת קלה.

לאט לאט נשא עיניו והישיר מבטו אל הכלב; תחילה אל כפות רגליו הדקות שציפורניים חדות ושחורות מבצבצות מתוכן, לאחר מכן אל הגוף החזק שבלבו כתם בהיר, משם אל הלסת מרושתת השרירים, אל האף השחור והגדול ולבסוף אל העיניים, שהביטו בו בפליאה ובחשדנות. אי אפשר היה שלא לראות שכלב גדול זה מהסס ואינו יודע מה יעשה. האם יתקוף את הפולש המוזר או יניח לו לנפשו?

לבסוף, כדרכם של כלבים מהססים, החל לנבוח. מעין צרחה בקעה מפיו, קול שדומה היה כי הוא נובע ממכונה ולא מפיו של בעל חיים.  נביחה מתכתית, נקייה מיבבנות, קול נטול פניות. הוא כמעט ולא פתח את פיו בכדי לנבוח. אדרבה, הנביחה נשמעה כנובעת מתוך גופו השרירי, ורק משום שפער מעט את לסתותיו היא פרצה החוצה. שוב ושוב נבח, לא נסוג אחורנית אך גם לא פוסע קדימה; נסיגה תהיה הודעה גלויה בתבוסה, אולם אין לדעת אם ההתקפה תעלה יפה. רגליו נטועות בקרקע, הכלב הגדול עמד בלא ניע ונבח, אולי מתוך תקווה כי הרעש ייטע חרדה בלב הפולש.

כשראה דויד את הכלב נובח ידע כי אסור לו לעצור; לו היה הלה בטוח בניצחונו היה מזנק ותוקף אותו, אך העצבנות שניכרה בו העידה בבירור כי הוא אובד עצות. דויד החל לפסוע בצעדים גדולים ונמרצים יותר, עבר במהירות שיח קוצני ירוק, עקף גרניום פורח ופנה אל עבר הכלב. למרות שהמשיך לנבוח בקול צורם דויד התקרב אליו, וכששיח אחד, נמוך וקוצני, הפריד ביניהם הושיט אליו את ידו. 

יד יציבה וארוכה קרבה אל בעל החיים עצום, נטולת כל רעד, אצבעותיה העדינות מבקשות מן הכלב שירחרח אותן, יכיר בניצחונו של הפולש ויפנה את הדרך. זוג רגליים שריריות ניצבו  מולו. למרות הרעד הקל, בפרט באזור הברכיים, הן נשאו בקלות את הגוף החזק והגמיש. ומן העיניים הכחולות שהביטו בו ניתזו רסיסי ניצחון זוהרים. כף היד ניצבה איתנה, מתמסרת לרחרוח הקולני, לא נסוגה לאחור, מאלצת את הכלב להודות בכך שלא תקף את הפולש, ועתה הוא גם לומד להכיר את ריחו.

גופו של הכלב רעד בעצבנות. רגליו השריריות נעו בלא הרף זו אחר זו, כחייל הצועד במקום. הוא נראה כחיה שנדחקה למלכודת ועתה היא שוקלת האם יש לתקוף בכדי להימלט. הלסתות המרובעות היו רפויות מעט, העיניים בחנו את הפולש מתוך בלבול ופחד והאוזניים היו מופנות אל דויד בכדי לקלוט כל רחש שישמיע.

הכדור המקפץ בחזהו של דויד הפך לרך ולעדין כל כך עד שקשה היה לחוש בפגיעותיו; הן דמו עתה יותר לרפרוף נוצה. הנשימות הפכו נעימות וסדורות יותר וידו הנוגעת בכלב לא הסגירה את הרעד הטמון בה, רעד שאין לדעת מתי יתפרץ. דויד המתין מעט ואז הושיט את ידו ונגע בראשו של הכלב, לא מלטף אותו אלא קובע את אדנותו.

לאחר מכן הפנה את מבטו אל ביתו של המומחה והחל לצעוד אליו בביטחון מבלי להביט בכלב, שהסתובב והחל פוסע על עבר הגדר, ראשו כבוש באדמה ושריריו המסורגים רפויים כאילו היה פצוע. לאחר פסיעות אחדות על שביל האבנים הושיט דויד את ידו אל הפעמון, אך טרם שהספיק לצלצל פתח המומחה את הדלת, לבוש בבגדים מרופטים וזיפי זקן אפורים וקצרים מבצבצים על לחייו. הוא חייך אל דויד בחביבות ואמר כי הוא רואה כי רק הוא הגיע, או אולי האחרים התייאשו והלכו, אך אדרבה, ייכנס פנימה שכן כל עתותיו בידיו. הוא רמז בידו אל דלת הבית, פסע פנימה אחרי דויד והגיף את דלת העץ הכבדה, מותיר בחוץ את הכלב הגדול שרוע בגינה, ראשו הכבד מונח על האדמה הרטובה בלי נוע ועיניו עצומות.

 

 

Liked the story? Comment below.

avatar