נמי שר

פסי-האטה

אנשים שקוראים ספרים של סופרים נודעים שמוציאים ספר אחר ספר מדי שנה היו ודאי משתאים אילו ידעו איזה איש לכל מלאכה אנוס סופר עני להיות כדי להשתכר את שכר דירתו בתל אביב. זה עתה הוציאה סופרת הצללים נוית מ. קולינס את ספרה של תא״ל אביבה פרץ ‘הצדע!’, וכבר היא נערכת להשלים את ‘בחיי!’, ספרו האוטוביוגרפי של חבר הכנסת לשעבר גבריאל ר. חצרוני. היא צופה שהספר יעורר מהומה לא קטנה.

עתה עומדת נוית מול המראה במקלחת, סוקרת את בבואתה. היא חייבת להזדרז, אסור לה לאחר לפגישה עם מנהלת האשראי בבנק למשכנתאות, שנקבעה לשעה אחת. במרץ, היא מתחילה במריחה: בסיס, קונסילר, מייק אפ, מסקרה, עפרון כחול, תוחם שפתיים, ליפסטיק, מייקאפ, פודרה וסומק. הכול עדין עדין, מסכה נוחה למתבונן. עשרים דקות עולה לה הטקס הזה, אבל הוא משתלם. היא רוצה מהעולם הזה דברים, והפרצוף הזה נועד להשיג לה אותם.

כך, למשל, הצליחה נוית מרזוק לקשור קשרי נישואין עם ד”ר ויליאם קולינס, אזרח בריטי שהגיע לישראל כמרצה אורח במכון הטכנולוגי לחקר התעופה. הם נישאו פחות משנה מיום ההכרות ביניהם באותו כנס בחיפה, שכותרתו הייתה ‘מבט ישראלי על תולדות התעופה’. ההרצאה שד”ר קולינס נשא, ‘זווית אישית על אימפריה ששקעה,’ הותירה בנוית רוב רושם. כעיתונאית תיירות, תרבות וקהילה, היא נשלחה מטעם עיתון “העיר והסביבה” כדי לסקר את הכנס, וביקשה להיפגש עם המרצה לראיון אישי בנושא ההקרבה שהוא עשה, כאשר “קשרת את גורלך עם גורל מדינה פרובינציאלית ומנודה”, כך אמרה. על רקע רגעי הבדידות והשפל שהיו מנת חלקה באותה תקופה, היא נאחזה בוילי כבחבל הצלה. בשנות השלושים לחייה, היא הרגישה שאין טעם לחכות יותר למי שלא בא, ועליה לנקוט יוזמה.

בתריסר השנים שעברו מאז, הפערים בציפיות ומועקת השגרה שחקו גם את המשיכה. בסתרי ליבה, מאשימה נוית את ההורים, שלא הרימו קול זעקה. לא פעם בשנים האחרונות היא הבחינה, שאביה מביט בה בכאב לב, כשהוא חושב שהיא לא רואה. כנראה מצר על עמדתם משכבר, שלא בוטאה בצורה ברורה. אימו של וילי, ליידי פרין האלמנה, דווקא רמזה שהיא מבטאת את דעתו של בעלה סר פרנסיס קולינס, במאי של סרטי תעודה שנהרג בשנות השבעים בתאונת עבודה, כשהיא מסתייגת מהבחירה של בנה. ״אומרים שאנחנו מחפשים בבת הזוג שלנו משהו שחסר בנו,״ היא כתבה בהודעה עניינית וקצרה. ״ברור מה הגברת מוצאת אצלך. אתה והמשפחה שלך מביאים ניחוח קוסמופוליטי עם הבטחה לשיפור עמדה. אבל מה אתה מוצא אצלה? אנא תשובתך הברורה.״

וילי לא ידע מה לענות. מאז שהיגרו לאנגליה גרו הוריו בבית צנוע בפרבר שמרוחק שעה נסיעה מלונדון בתחבורה ציבורית. חוץ מתואר שספק אם עובר בירושה, לא היה במצבם שום הבטחה. גם היה ההיריון הבלתי מתוכנן של הגדולה. במקום תשובה, הוא מצא את עצמו בדרך לחופה.

מאז, השתלב וילי במכון הטכנולוגי בתפקיד רכז קשרי אירופה והסביבה, ונוית התקדמה לתפקידי עריכה. אבל אחרי ההפלה הראשונה נולדה הקטנה, עם קשיי התפתחות וגדילה, והיא עברה לכתיבת ספרי הדרכה. עזרה כלכלית מעולם לא הייתה, והם בקושי גומרים את החודש עם הכנסתם הצנועה, חיים בשולי תל אביב בדירה שכורה. שניהם נושאים בעול הזוגיות וההורות, ופוחדים להודות בטעות. בשנים האחרונות הם מרבים להרהר בינם לבין עצמם על גורלם, ואף לא בוחלים בהרהורים דומים בקול רם, תוהים במועקה האם הצליחו לאחות כראוי אידאל של משפחה. צריך להקשיב להורים, שמטה נוית את הליפגלוס באנחה. ככה, לפחות, היא משננת לילדים.

היום פרנסתם תלויה בה. אנרי פנוי להקדיש זמן לטיפול בילדים, בעוד היא מקדמת את עסקי ספרות הצללים. מזה חמש שנים, באמצעות ראיונות מבוימים על אוטוביוגרפיות של ידוענים, בלוג פעיל, וכתבות מקודמות בעיתונים, בנתה נוית לעצמה תדמית של סופרת דיסקרטית, חסרת אגו וגינונים, שכותבת נאומים בגובה העיניים וספרי תולדות חיים עבור אנשי ציבור חסרי הזמן או הכישרון הדרושים. רבים מהפונים לא רציניים, אבל אלה שקשרה איתם קשרי עסקים משלמים טבין ותקילין. כך, למשל, פגשה לפני חצי שנה את חבר הכנסת לשעבר גבריאל ר. חצרוני.

חצרוני התקשר לנוית בכבודו ובעצמו, והזמין אותה לביתו לפגישת הכרות. בפגישה הוא ערך אתה ראיון, שבסופו הודה בחמימות שנשבה בקסמה כבר במהלך המחקר שעשה עליה ברשתות החברתיות, בעיתונות המקוונת ובאתרי המידע. הרקורד שלה, הסביר, מצדיק ללא הסתייגות את השכר המופקע שביקשה. הם סיכמו שתרומתה תהיה כתיבה מלאה של האוטוביוגרפיה שלו, שכמובן תתפרסם בשמו.

בנוכחות עורך דין חתמו הצדדים על חוזה נוקשה של כתב סודיות והסכמה, קצת שונה באופיו מהחוזים שלהם הייתה רגילה. “אני חולה מאוד,” אמר חצרוני. “לא אהיה כאן עם השלמת הכתיבה. עורך הדין יאשר את פרסום הספר שלי לאחר שביתי קמילה תיתן הסכמה.” לדרישתה, קיבלה נוית מקדמה מראש של מחצית משכר עבודתה, וכן אחוז שמן מכל ההכנסות שיניב ספרו של חצרוני, פרי עמלה. כפוליטיקאי בלתי צפוי ואיש ציבור פופולרי, חתן פרסים על תרומה עלומה לביטחון המדינה, היה חצרוני דמות ססגונית שלא מעט פרשיות עסיסיות נקשרו בשמה. סיכוי גדול לרב מכר, חככה נוית את ידיה בהנאה.

היא חזרה נלהבת לביתה, מדווחת לוילי על ההצלחה. במהלך הימים הבאים הם ישבו וחישבו איך ההכנסות מהספר יאפשרו להם לקנות את הדירה שהם מתגוררים בה עתה. עוד בראשית השנה הודיע להם המשכיר שהוא מוציא אותה לשוק למכירה, ובחודשים האחרונים הם ניסו לארגן את ההון ההתחלתי שדורש הבנק, אבל ללא הצלחה. בינתיים, נוית טיפחה עוינות כלפי הבנק, בהתאמה.

“שם, מאחורי דלפק הפקידה,” היא אמרה בארוחת הבוקר לוילי טרוט העיניים, נועצת באיבה שיניים בטוסט עם ריבה אדומה והקפה בחלב מהביל בספלה, “אין צורך בנערה צעירה, עם מבט מזמין ולחיים נעתרות, כמו אלה שבפתחי חנויות או דלפקי מלונות. מספיקות דמויות חיוורות, קפוצות שפתיים, שגם לברך לא מואילות בטובן, אלא רק תשבי בבקשה במה אוכל לעזור לך הבאת את הטפסים בואי נראה מה חסר בתיק ההלוואה בינתיים.”

אבל עכשיו הזוג אופטימי. ספרו של חצרוני וההכנסות הצפויות ממנו עשויים לתרום למאמציהם תרומה הגונה. כי חבל לוותר על הדירה. בשנים שגרו כאן השקיעו הרבה בשיפוץ ובהרחבה, והילדים רגילים לבתי הספר כאן, ובכלל לשכונה.

בפגישות העבודה הראשונות של נוית וחצרוני היו הדברים הרגילים, גרסה של מה שנוית נהגה לשמוע גם בפרויקטים קודמים. אבל חצרוני, עם קומתו הגבוהה והרזה, עיניו הכחולות, קור רוחו ונימוסיו כלפיה, שיחתו הקלילה והשנונה וגינוני ההערצה שכיוון אליה, שבה את ליבה כבר בהתחלה. מרצון היא נעתרה להתייחסות האינטימית שלו ולמבטי הקרבה. סיפרו האוטוביוגרפי יבליט את מוסריותו, נדיבותו, אחריותו ונלבבותו של האיש, גמלה בה ההחלטה.

חצרוני גולל את קורותיו בפרטי פרטים, החל מהולדתו בבואנוס איירס בסוף שנות הארבעים, מתאר בהרחבה את תולדות משפחתו, זוג הורים ושני ילדים. אביו פבלו פטיוס, אדם נוקשה ומריר, היה בעלים של “סגורידד”, סוכנות ביטוח מצליחה בקרב הקהילה היהודית בעיר. אמו, ד”ר קמילה מרטינז, הייתה מורה לאנגלית, עם נפש רגישה ואמביציות של אמנית. הוריו נפרדו בהיותו בן תשע, והאחים נשארו ברשות אימם, מתבגרים בצל הקשיים הכלכליים של שנות השישים. אלה הניעו אותו, לבסוף, לנשור מהתיכון אחרי שנת לימודים, ולסייע לאמו בפרנסתה למרות התנגדותה התקיפה.

בשנת 1966 התחיל גבריאל חצרוני, אז גבריאל ראול פטיוס, לעבוד בהנהלת החשבונות של חברה לסלילת כבישים בשם ‘קונקורדייה’, שהייתה לקוחה של סוכנות הביטוח של אביו. שליטתו בשפה האנגלית, יחסי אנוש מצוינים והופעה מושכת הפכו אותו לחביב המנהלים, וכעבור שש שנים הוא קודם לתפקיד נחשק של מקדם מכירות באגף השווקים הבינלאומיים. כאן ביקש חצרוני הפסקה, בשל מחזור טיפולים נוסף במחלה, והם קבעו פגישת המשך לחודש הבא.

באמת ובתמים צפתה נוית לפגישה, התגעגעה לפתיחות והישירות של חצרוני הלבבי, אדם נעים הליכות ולא יומרני. היא טיפה חששה, שבניגוד לציפייה המוקדמת שלה, המהומה שתעורר האוטוביוגרפיה הצפויה תדעך מהר בקול ענות חלושה. “שעמום מחץ עלול לפגוע בהכנסות,” חשבה בעוגמה.

כעבור חודש שוב עשתה נוית את דרכה לבית המידות המעוצב בקומה התשע עשרה במגדל המגורים שבמרכז תל אביב. כהרגלו, פתח חצרוני בפניה את הדלתות הלבנות של דירתו, והוליך אותה אל הסלון רחב הידיים, עם השטיחים הרכים והבהירים והחלונות הגבוהים שנפרשים לשלושה כיוונים. אבל אחרי הדברים הרגילים, קפה, עוגיות, “תרצי סוכר, בבקשה,” ו”מה שלום הילדים?”, “מצוין, והנכדים?”, השתתק חצרוני באופן תמוה. “אתה בסדר?” שאלה נוית כאשר מזג לעצמו כוסית, וגלגל לעצמו סיגרילה בארשת קדורנית.

“אני רוצה לספר לך על העבודה שלי באגף השיווק של ‘קונקורדייה’, החברה לסלילת כבישים. אנחנו ניגע עכשיו בנושאים רגישים. אני כבר אדם זקן, ורוצה ששוב תבטיחי לי, כמו שסיכמנו בפגישה הראשונה, שהדברים יתפרסמו רק לאחר שהספר יצא לאור. כלומר, לאחר מותי בשיבה טובה.”

“אמן,” ענתה נוית משתעלת, מזהה ניחוח מתוק ומוכר של עשן רפואי. “על כך סיכמנו וזה מה שכתוב בחוזה. אל תחשוש, אתה בידיים הטובות שלי. יש לך על מי לסמוך.” חצרוני לקח שאיפה עמוקה. “שניה אחת”, אמר. “אני צריך להרגיע. זה תכף יגיע.”

ב’קונקורדייה’, באגף השווקים הבינלאומיים, הם עבדו אגרסיבי. תקציב מיוחד יועד להטיית מכרזים, ולקבלת תוספות חריגות לאחר שזכו בעבודה כקבלנים. גבריאל ראול פטיוס היה חלק מצוות שתפקידו היה לשחד בעלי עמדות השפעה, לשדל את הבלתי משוחדים, ולפעמים גם להפעיל השפעה מיוחדת באמצעים לא שגרתיים. הצוות פעל לקבלת תוספות מדומות בגין עבודות נוספות או קשיים מיוחדים ולא צפויים, שהתעוררו, כביכול, במהלך הביצוע. אכן, קרוב ל-15% מסך התשלומים שהגיעו ל’קונקורדייה’ בשנות השבעים היו מסעיף תשלומים חריגים, והחברה הגיעה לשיעור של 43% תוספת ממוצעת להכנסות.

גבריאל היה בחור צעיר ואמביציוזי, נלהב להרשים, והגה רעיון שיווקי שהתקבל בהנהלת החברה כמוצר גאוני. הרוֹמְפֵּמוּאֵיֶס, פסי האטה המשולבים בכבישים עירוניים, במטרה להגביל את מהירות התנועה של נהגים באמצעות טלטול קשה של כלי הרכב וגרימת אי נעימות לנוסעים, הם דרך בטוחה לנפח מכרזים באמצעות תשלומים חריגים מופרזים.

בשנות השבעים, ב’קונקורדייה’ לא היו הנחיות ברורות בנושא, או תקנים, והיא הקימה רוֹמְפֵּמוּאֵיֶס במגוון צורות, גבהים וחומרים. לא הייתה על הקפדה על הפריסה, על האופן שבו הם מותקנים ועל שילוט מתאים. בדרך כלל, נשפכה כמות של בטון, שנערם לגבעה על האספלט בגובה של כשנים עשר סנטימטרים.

בצוות המצומצם של גבריאל היה ברור, שלמעשה, אין הצדקה לפסי ההאטה כפי שהם מוקמים. הם מחייבים האצה והאטה לסירוגין, ובכך מגדילים את צריכת הדלק ואת רמת הגזים הרעילים. שינויי גובה פתאומיים יוצרים נזקים קשים לבלמי הזעזועים, ובכך מקטינים את הבטיחות של הרכבים וגורמים להוצאות מיותרות של נהגים. הטלטולים העזים מורגשים בבתי המגורים הסמוכים, ויוצרים מטרדים של רעש מוגבר לתושבים. הם גם משפיעים על הניקוז של מים, פוגעים באגן השמן שמטפטף על הכבישים, ומפנים רכבים לעורקי תחבורה מקבילים, מסיחים את דעתו של הנהג ופוגעים בריכוז וביכולת שלו לזהות מפגעים בטיחותיים. סביר להניח, נאמר בחדרי חדרים, שפסי ההאטה לא תורמים להפחתת תאונות הדרכים.

אבל אגף השיווק של ‘קונקורדייה’ מצא, שהרוֹמְפֵּמוּאֵיֶס יגדילו את ההכנסות מפרויקטים קיימים בעשרות אחוזים. גבריאל קיבל את תואר איש המבצעים, ובגיבוי קופת “פרויקטים מיועדים” פעל להשקיט את רוחם של החשדנים ולפייס את דעתם של המהססים. עבודתו הוכיחה את עצמה כאשר מכרז של רשת כבישים, כיכרות ומחלפים החזיק בשיא הניפוח של מכרז יחיד. תוספת של פסי ההאטה לאחר סגירת המכרז הגדילה את התשלום הסופי ל’קונקורדייה’ ב-123% לעומת המחיר שבו זכתה במכרז.

נוית נעה באי נוחות בכיסאה. “אתה בטוח שאתה מעוניין להמשיך בהקלטה?”, שאלה. “הרי אתה מסגיר כאן פרטים שאולי גובלים בהפללה”. חצרוני הביט בה בעיניו הכחולות. “בואי נתקדם ונחליט בהמשך מה ראוי לפרסום ומה לגניזה. אם זה נראה לך מוגזם, את יכולה לכבות את המכשיר.” נוית חשבה רגע, אבל  לא השתהתה עם התשובה. “נמשיך”, היא אמרה.

הכל התנהל לפי המתוכנן עד תאונת השרשרת שהתרחשה במרכז העיר, לאחר שרכב שנהוג בידי צעיר האיץ לפני פס האטה, לא הצליח לבלום והגיר שמן בכמות כל כך גדולה שהרכבים שנסעו אחריו איבדו שליטה. שבעה נהגים ונוסעים נהרגו בתאונה, ועשרה נוספים יצאו עם נכות קשה.

תאונת השרשרת העלתה לכותרות את סרט התעודה ‘פרשת קונקורדייה’, שנערך על ידי פרנסיס קולינס, עיתונאי בריטי צעיר, שקרא לחקירה ממושכת של המשטרה נגד קבוצה של בכירים בלקיחת שוחד תמורת הטיית מכרזים ואישור תשלומים חריגים לקבלן הכבישים. במרכז התחקיר עמד גבריאל ראול פטיוס הצעיר והרוֹמְפֵּמוּאֵיֶס שלו, שהוצגו באמצעי התקשורת כ”ביטוי לרוח הרעה של אי מוסריות וחוסר צדק ששורה בימים אלה על העם והמדינה.” היה לחץ דיפלומטי, והעיתונים בבריטניה בחשו בקלחת, אבל בשלטון דאז לא היה קשה לדאוג שהבמאי יעלם וסרטו ייגנז כספחת. קולינס נהרג במהלך תאונה. רכבו שבר ציריה כתוצאה מפגיעה בפס האטה, התנגש בגדר הבטיחות ועף לתוך משאית שנסעה מהכיוון הנגדי. למרבה הצער, היה אתו ברכב בנו הבכור, שהגיע לבקר את אביו בזמן החופשה. שניהם לא שרדו את ההתרסקות.

בהמשך הודיע התובע הכללי כי חקירתו לא העלתה שקיים חשש לשחיתות חמורה, וכי לא יוגשו כתבי אישום בפרשה. תחקיר שערכה חברת הביטוח ‘סקורידד’ העלה, שבתאונה של קולינס אשם הנהג ולכן לא יועברו פיצויים למשפחה. בהשפעתו של האב פבלו, מבעלי ‘סקורידד’, נעלם הבן גבריאל בנבכי הבירוקרטיה של אותם ימים.

גבריאל ראול פטיוס עיברת את שמו לגבריאל חצרוני, עלה לארץ, ובגיבוי החשבון הדולרי שטיפח בשנותיו ב’קונקורדייה’ התקבל בזרועות פתוחות אצל הקהילה המקומית. כעבור זמן לא רב הוא נשא לאישה את בתו של יושב הראש, ובעידודו התמודד ונכנס לכנסת בראש רשימה. מיד אחר כך נולדה בתם היחידה עם נכות קלה, בגלל קשיים בלידה. “בואי, קמילה”, קרא לה חצרוני. היא בדיוק עברה בסביבה, נעה בצליעה קלה. אביה ביקש ממנה לרשום לפקודת נוית ההמומה המחאה. עוד עשרים וחמישה אחוז על שכר טרחתה. “היתרה לאחר שהספר יתפרסם,” אמר. קמילה חתמה, כפי שהתבקשה, מגישה לנוית את ההמחאה ומישירה אליה את מבטה. “להתראות בפעם הבאה,” סיננה.

כעבור שלושה ימים הודיע עורך הדין לנוית שחבר הכנסת לשעבר חצרוני נפטר בשנתו. “לפי הסכם הסודיות שחתמת עליו, את מנועה מלהתייחס, בכל דרך שהיא, למה שנאמר לך במהלך המפגשים שלכם”, הזכיר לה עורך הדין את מה שידעה. “יחד עם זאת, עד לפרסום הספר, קיבלתי הנחיה להשלים את התשלומים המגיעים לך, לעת עתה. המחאה תגיע אליך בדואר”.

נוית הייתה במבוכה. מטעמים מעשיים, את מה שידעה היא החליטה לשמור בינתיים לעצמה. מוטב שישתמשו בתמורה הנאה שקיבלה כדי להשלים את רכישת הדירה. הדו”ח של רואה החשבון מוכיח יש להם הון עצמי כמעט מספק, של עשרים וחמישה אחוז מערכה. באישור קמילה, היא תשלים את כתיבת הספר, שעתה מסתמן כהצלחה בטוחה. התקבולים ממנו ודאי יניבו את ההכנסה הרצויה כדי לעמוד בריבית על המשכנתא שהבנק גבה.

באור האכזרי של המעלית נוית שוב גונחת. יותר מדי מייק אפ היא מורחת באור העמום שבמקלחת. מאוחר מדי לשפר. בכל זאת, עדיף לה לא לאחר לפגישה בבנק למשכנתאות. קצת ליפסטיק אדום גם נמרח על השיניים, אבל את זה קל לתקן במצמוץ של לשון ותנועה חטופה של השפתיים. בקוצר רוח היא מחכה למעלית שתנחת.

מגובה במסמכים הדרושים לתיק ההלוואה, מופיעה נוית בדיוק באחת לפגישה, הפעם אצל מנהלת האשראי הבכירה. זאת מחכה נכונה מאחורי שולחנה, ואף קמה ולוחצת את ידה. היא מעיינת בתיק ההלוואה, ומסבירה שהיא הולכת במטרה לחזור עם תשובה חיובית מהתייעצות  פורמלית עם מנהלת הסניף. “אני תכף חוזרת, לא נראה לי שתהיה בעיה”, היא אומרת. “כן, ככה גם אני סבורה”, משיבה נוית באירוניה קלה.

נוית מביטה בגב המתרחק, גב רחב בסודר אדום רפוי, שנלבש מעל חולצה עם שרוולים לבנים וסיומת תחרה בפרקי הידיים. אישה לא גבוהה, עם כתפיים לא מאוזנות. השמאלית קצת מתרוממת, הימנית קצת שמוטה. מכנסי בד שחורים ונעלי פלטפורמה שטוחות, פוסעת בצליעה קלה. שיער בגובה הכתפיים, מקורזל ושזור פסי כסף. ליבה של נוית נכמר. כל כך מסורה, רצינית ומקצועית, וכל כך ממורמרת. מגיעה ראשונה בשמונה בבוקר, מחתימה כרטיס בכניסה וביציאה, בהקפדה מסורה בת עשרים שנה. פורמליות יעילה של נמלה עמלה. “קמילה חצרוני, מנהלת אשראי” זה השלט שמתנוסס על שולחנה.

את בקשת המשכנתא שלה דחו בבנק הזה כבר פעמיים בעבר, בנימוקים של “חוסר יכולת החזר” או “הון עצמי לא מספק.” אבל עכשיו הנכונות של הבנק ודאי תשתפר ללא היכר. קמילה חצרוני חזרה, נראית רעננה משהייתה. היא התיישבה על כיסאה, והביטה בנוית שישבה מולה נינוחה. ידה התרוממה ונחתה על הטופס בעוצמה, משאירה אחריה חותמת גדולה, מוקפת במסגרת אדומה: הבקשה נדחתה.

Liked the story? Comment below.

avatar