נמי שר

צַיִיד

הוא לא רוצה בזה. הוא גם לא תמיד משגיח בעצמו עושה את זה. אבל יש לו עונג מיוחד להתבונן בה מהצד, לבחון את רצף התנועות שלה ואת השינויים בהבעות הפנים. הוא אוהב לקרוא אותה. משתוקק לתפוס את הרגעים שבהם היא מרגישה, לפענח את המחשבות שלה כשהן פורצות, לאצור את רגעי הבריאה של הרגשות, ולהתחקות אחרי השובל שהן משאירות לפני שהן מתפוגגות.

הוא מצפה בדריכות שתדבר, שתאמר משהו, שתגיב. כשהיא מדברת, הקול שלה גורם לו לעצור. הוא מאזין בתשומת לב לצלילים, לגוון, לעוצמה, לגובה ולמשך הזמן של הדברים. כשהיא מאריכה, ניכרת בה איזושהי בהילות, איזו דחיפות לעמוד במסגרת הזמן שכאילו מוקצב לה. לפעמים היא נתקעת באמצע המשפט, משתתקת. ברגעים כאלה זה נדמה, שהיא חשה מכותרת.

לא כל כך אכפת לו מאיפה היא באה, איך מתקיימים חייה, או באיזה עתיד היא חפצה. מלהיב אותו ללכוד את סערת נפשה. הוא עוקב אחרי רגשתה עולה על גדותיה וגוועת לאיטה, דועכת לרגיעה, כאשר לוח ליבה ששקט חוזר ומתגבה לאיטו, בשלווה שאננה. דמומה כל כך, נושמת חרש, ידיה השלובות על חזה זעות רק קמעה.

הוא מייחל להתמוגגות שלה כשהיא שמחה, ואורב לצחוקה הפומבי כל כך, שנדמה כשירה. היא מסמיקה בקלות, וזה בהחלט יוצא דופן ומשעשע, לצפות בפנים המתאדמות בתכיפות, לזהות את המבוכה הפתאומית שלה ואת חוסר הנוחות. כשהיא מוטרדת, הוא משקיף על אי השקט שלה, בוחן את העיניים הנוצצות שמתכהות, או אפילו מוצפות בדוק של דמעות. אז היא מסבה את פניה, לא לתת לך לראות.

היא לא מתאפרת, קוצצת את הציפורניים, ומתלבשת בפשטות, בחולצות אווריריות ובמכנסי ג’ינס כחולות או אפורות. שערה, מאורגן במסגרת כהה, מתערסל סביב פניה, מרפרף קלות על גבה, צווארה וכתפיה, ממסגר את שפתי הארגמן המצוירות ואת שיני הפנינים הצחורות, מדגיש את הסנטר והאף הקטנים ואת הלחיים הוורודות, כמו ילדה שקרבה לנשיקות. הוא צופה בה, מתקיימת בקלילות גופה החטוב, הזקוף, כובשת כמו כוכבת קולנוע. טוב לה בגוף של עצמה.

הוא מדמיין את גופה. מסתרי צווארה, מפרקי ידיה, שרירי שוקיה, העור שעוטף את כפות רגליה. לפעמים כל זה גורם לו צער, והוא רוצה לבכות. היא יפה, חכמה, נדיבה וטובה מדי, וגורמת לו לזקפה.

הוא לא מסתיר את ההשתוקקות שלו, כי הוא לא מספיק מודע לעוצמתה. אבל היא גדלה בהדרגה, מתנחלת במקום הכי עמוק אצלו ולוכדת את כולו. מחכה רק להביט בה, גם אם בגניבה, ואם זה לא מצליח הוא מתאכזב נורא. נדמה, שהאוויר סביבה נעשה סמיך, ודמותה שטה בתוך ענן מעובה, הביל וחם, שתופח בתוכו גם כשהיא לא אתו, מושך אותו בעוצמה וממגנט אליו איזושהי תכלית קיום שחבויה בתוכו.

הוא רוצה כל כך, והתשוקה שלו כואבת.

הוא תוהה אם יש כאן אפשרות לקשר, אבל חושב בדאגה על הסכנה שבאבדן שליטה, חושש להיסחף למקומות סבוכים וקשים שבהם כבר היה, יודע היטב עד כמה השמירה על המרחק ביניהם חשובה. זה קרה לו כבר בעבר, הוא מנופף בשמאלו, מטעים את זהב הטבעת על אצבעו. היו אז אחרות, שזעזעו את ביתו, את מקור פרנסתו ואת יחסיו עם אשתו. סיכנו את חייו שלו. הדיכוי שהוא שרוי בו מאז אולי חתם באופיו דבר מה מסוכן, שהיה לפנים, בחירות של חייו הקודמים, מנותב למשחקים תמימים, ומתנדף בלי להזיק.

“רוע,” אמר קצין המשטרה בתדריך הפומבי שנתן לאורחי התחנה של שכונת ילדותו האבודה, “בניגוד גמור לפולחנים ולמחוות מנופחות, מסתתר במקום גלוי, מתחת לתחפושות בלתי צפויות. ממש לצדנו, בחיי היומיום, מתבצעים פשעים איומים שצריך לטרוח מאוד כדי לגלות.” בדיוק ככה, הוא מחייך לעצמו בסיפוק. כמו אז, לפני שלושים שנה.

לכבוד יום השוטר, ובמטרה להתקרב לקהילה בעקבות סימני השחתה וסמלי גרפיטי שצוירו על קירות בית ספרו ועוררו חרדה, כונסו אנשי השכונה למטרות הכוונה בחדר התדריכים של הבניין המצהיב של תחנת המשטרה. אמנם היו הופנו רמזים ממורים ושכנים, אבל אף פעם לא מצאו הוכחות. “השטן מתוחכם,” אמר רב הפקד המרשים במדים החגיגיים כאשר מבטו המקפיא נדד על פני האנשים, ובתשובה לעניין שהעלה ברהיטות אופיינית ענה, שלזהות את השטן האמתי אין דרך קלה. “הוא לא נחבא מאחורי כוכב מחומש, צלב הפוך, ראשי תרנגולים או גופות של חתולים שחורים. זה משחק שטחי, חסר קשר לרוע אמתי. לוציפר לא נראה כמו מפלצת. הוא יפה. הוא לא משתמש באיומים או בהפחדות. בדיוק להפך. הוא מסודר, מנומס ובעל כושר שכנוע.”

במבט לאחור, הוא נחשף כבר אז. הכוח מחטא ומשחרר, והכניעות כובלת, חונקת, מסרסת.

אחרי הלימודים הוא נהג להיפרד מהחברים, לרדת אל שדה הבור הקוצני שמעבר לכביש הראשי, ועם שוקיים שרוטות וכפות רגליים מדממות בתוך הסנדלים, להתייצב מול שער הברזל שסימן בעיניו את זכויות היתר של הכוח המוחלט והעוצמה הבלתי מעורערת של השררה. לאחר יום מפרך של שמונה שעות מורטות נשמה, ולמרות חרושת הרעב בבטנו ההומה למחשבה על הצלחת שאימא התרתה בו לחמם היטב לפני האכילה, הוא היה מטפס על גדר האבנים הנמוכה, נאחז בשתי כפות ידיו בסורגים השחורים שנטועים בתוכה, משעין את מצחו על המתכת הקרירה, ומנסה לחדור במבטו דרך החלונות הכהים של תחנת המשטרה, לחבור אל הצד האחר שמעבר לכתלים, שואל בנפשו להיות חלק ממנו, להיטמע.

רק כשתגיד רוצה אני, הוא יקרב בצעדים קטנים, מהוסים, בחביבות ובחן שבין ידידים. היא חייבת להקדיש לו את עצמה כליל ומרצונה, להשתוקק אליו כאדון לגורלה ולקבל את הגורל הזה מתוך נכונות והתמסרות מוחלטת, באהבה. כך יממש את העונג, יגשים את השלמות שבהתייחדות המלאה. הרי מעבר לעניין לכבוש את גופה, יש לו דחף עז לשבות את נשמתה, לשלוט בעצם קיומה. כמה נהדרת תהיה שבירתה.

חלקו המכריע בחייה יהיה במותה. נפלאה הריגתה לו מאהבתה.

אבל המצוד לא נשלם בין לילה, והמרדף מתקדם צעד אחרי צעד, בהדרגה. צייד טוב נותן לקורבן את האפשרות לברוח, ומחכה עד שזה נכנע. כי יש לו ניסיון, ויש לו אורך רוח. זה פולחן העקידה. ההשתחררות הטוטלית כרוכה בהרבה סבלנות והקרבה.

מבחינתו, ההרג האידאלי הוא בחניקה. להתבונן בפניה שהולכות ומתאדמות, במבט האוהב שהופך לאימה בעיניים הפעורות, בפה שנפער לזעקה אבל נסתם באנחה רפה, ובאישונים המתרחבים בהשלמה. היא לא תכעס ולא תצטער. היא תבין. זה נעשה מתוך הערצה גדולה.

הלוואי והיה יכול לעשות זאת באצבעות חשופות. להיאחז בצווארה, להצמיד את אגודליו לעור הלבן והדק של גרונה, להתלכד עם פעימות הדופק שלה, להתחבר אליה. אבל היו לו ידיים עדינות, והוא ידע שיזדקק לעזרה. אולי תכשיר הרדמה, ובהחלט גם כלי הרג כמו חבל תליה ושקית ניילון לחסימת האוויר.

ליד הגוף החם עדיין הוא ישתהה לזמן מה, ישקול את האיברים הרפויים בידיו, ישכב צמוד אליו, יגפף את מה שנשאר ממנה וירגיש את האדים האחרונים של חום הגוף שלה נמס אל תוכו. הוא יכאב ויתאבל עליה, אבל עוצמת הכאב והאבל לא תשתווה לעוצמת ההקלה.

הוא לא יעלים אותה. אין לו עניין בהסתרה. חשוב לו שעדותה תהייה היא עצמה. שאחרים יביטו ויבינו שהיה מי שדן אותה לגורלה, והוא עשה זאת בצורה רצינית, יסודית ועמוקה, מכבד את מי שהייתה.

אחר כך ילך אל אימא, שתמיד תמכה בו בלי חשבון ובמסירות ללא גבול, עודדה אותו והגנה עליו גם בתקופות הקשות עם אבא והאישה, ונשארה נאמנה לו בכל מחיר. הוא ישב אתה במטבח ויקשיב לה, ובלי מילים ישתף אותה במה שקרה, יגיד כמה הוא חרד לה, ושאתו היא תמיד בטוחה. הוא תמיד יהיה שם, בשבילה. תמיד יאהב אותה, עד שיגווע ההד האחרון לנשימתה.

Liked the story? Comment below.

avatar