יהלי פוגל

תקווה מלמד

ליום הזיכרון החליטה תקווה המורה לחלק לכל ילד חייל נופל משלו. ככה, היא חשבה, יוכלו הילדים לחשוב על מישהו שהם מכירים בצפירה, ולא יצטרכו לאפק את הצחוק, שנובע ממבוכה, אלא מה, ולא ירגישו אשמים שעוד הפעם צחקו בצפירה.

תקווה החליטה לעזור השנה לילדים שלה. כל שנה מחדש היא מרגישה את  האשמה הזאת שלהם בצפירה, והשנה מבעוד מועד היא אספה תמונות ושמות, הרבה מלחמות, והרבה שמות, והרבה תמונות, אולי אפילו סיפורים, היא חשבה לעצמה, כמו שעושים בטלוויזיה, שמספרים על החיים של החייל ושל המשפחה שלו, ואיזה בנאדם הוא היה, ואיזה דברים הוא אהב וכל זה.

עוד בחופשת הפסח היא כבר חשבה על זה, והתחילה לאסוף לילדים שלה חיילים מתים. השולחן שלה הלך והתמלא בתמונות שלהם, היא רצתה לאזן את הסוגים, היו שם הרוגים של מלחמות מפעם ממש, היה לה חשוב להתחיל במלחמת העצמאות. ולמצוא גם שמות שמראים על גיוון. לא איזה שם צברי כזה אלא דווקא שם של עולה חדש, היא שמעה פעם ומאוד נגע לה ללב, שהיו מעלים מהאוניות של השואה ניצולים למלחמת העצמאות, כזה אחד לדוגמא, היא רצתה שיהיה ברשימה שלה. לא רק כאלה שקיבלו עיטורים ואותות.

היא התחילה להתעניין, והעניין פתח מחקר קטן שלה, שהיו בו גם נשים למשל, שעל זה היא לא חשבה מראש, לא היה לה את זה בדמיון בהתחלה.

מתהום הנשייה עלו הדמויות של המתים, דרך המחשב והויקיפדיה, אל הכרטיסיות של תקווה מלמד.

היא יכולה הייתה לבחור. עשרות שמות הסתכלו עליה, היא יכלה לבחור אם לראות אותם בתצוגת עץ, או ברשימה לפי האלף בית. היא לחצה על שם וקורות חייו הופיעו שם, עם תמונה, כך זוכרים את כולם, היא חשבה, בלחיצה. ואז נהייתה לה בעיה, איך תבחר מכולם. 

בכיתה של תקווה היו בסך הכל 28 תלמידים. ילדים מתוקים בכיתה ה’, שהעתיד שלהם נראה פתוח, וחופשי, היא התמלאה בהתרגשות כשחשבה עליהם מקבלים את התמונות של החיילים והחיילות, משמעות חדשה טענה אותה בהרגשה מיוחדת, שתקווה לא כל כך הכירה מקודם, הרגשה שהיא עושה את הדבר הנכון, ושזה רעיון מאוד מיוחד, ואיך היא חשבה עליו בכלל, היא דמיינה את עצמה בחדר של המנהל, מרכינה את ראשה לאות תודה, ואומרת הכל התחיל מזה שכל שנה אני רואה שקשה להם בצפירה. והוא, פונה אל הקהל שיש שם ואומר זה מה שאני מתכוון, להיות יצירתי, למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות. לפנות אל הלב. כל הכבוד לתקווה שלנו, שמצאה דרך הלב רעיון שחודר אל הלב. תקווה לא שמעה את ההמשך של הנאום שלו, תמיד זה ככה, כשהוא מתחיל לדבר היא מאבדת אותו, וגם יש הרגשה קטנה של אי נוחות, שהיא לא בטוחה שהיא מאמינה לכל מה שהוא אומר, שיש לה הרגשה לפעמים שהוא אומר דברים כי הוא חושב שזה נכון לומר אותם, ולא בגלל שזאת דווקא האמת.

אבל זה באמת לא חשוב עכשיו. כי הינה, היא מצאה משהו באמת חשוב. משהו שעושה טוב לעוד אנשים אחרים, שיש בו ערך וחשיבות, גם לאלה שאינם וגם לנמצאים.

היא חשבה לעשות מפה שיהיו בה כמה שיותר משתנים. נוסחה שתכיל כמה שיותר אפשרויות. מלחמות, מבצעים, גברים, נשים, מפקדים, חיילים זוטרים, סיפורים ידועים, סיפורים אלומים. היא התווכחה בתוכה על פעולות האיבה, אבל החליטה להשאיר אותם בצד לפי שעה. גם ככה היא הייתה מוצפת בחיילים.

זה היה מבצע מורכב. תקווה רצתה להיות כמה שיותר הגונה. לתת ביטוי לכמה שיותר סוגים של נופלים. היא חשבה על ההבדל שבין חלל לנופל, ועוד מילים כאלה שאומרים כשאין מה להגיד, מילים שמכסות את ההרגשה שלך, ושאלה את עצמה אם בסופו של דבר הכיסוי הזה מרגיע או רק מרדים את הכאב.

ובסוף החופשה התיק שלה היה מלא. הייתה לה רשימה מייצגת, בית נבחרים ממש, לכל סוגי הנפילות שהיא הכירה.

אבל ממש לפני שהיא נכנסה לכיתה, עם התיק המלא והתמונות שהיא הוציאה, פתאום היה לה רעיון, שאפילו מצא חן בעיניה יותר.

את המחקר הקטן הזה שלה, היא הרי יכולה לתת לילדים שלה לעשות.

כל אחד יוכל לבחור את החייל שלו, או החיילת שלה, היא רק תתן להם את המפה והנוסחה, והם יבחרו לעצמם את מי הם רוצים. ככה היא תרוויח על הדרך עוד כמה דברים, למשל שהם יקראו על עוד חיילים, ובכלל זה ידוע, שכשמישהו בוחר בעצמו משהו, הוא יותר מחובר אליו.

תקווה נכנסה לכיתה שלה. מדלת הכניסה היא ראתה על הרצפה הרבה לכלוכים, הטורים לא היו מסודרים, איש לא ישב במקומו ורעש גדול מלא את החלל.

בוקר טוב ה שניה, היא אמרה. שבו בבקשה. יש לי משהו לספר לכם.

תקווה לא צעקה, היא ביקשה מכולם שוב לשבת, ואחרי שהתחילו לשבת ביקשה לסדר את הטורים ולהרים את הלכלוכים, היא פתחה את החלון שיכנס אוויר, והסתכלה על הכיתה שלה הפעם מתוכה.

לקראת יום הזיכרון, אני רוצה שנעשה השנה משהו אחר. כל אחד מכם יעשה מחקר קטן וימצא לעצמו חייל או חיילת שהוא רוצה לזכור. תקווה סיפרה להם על הנוסחה שהיא עשתה, שתייצג עד כמה שניתן את כל סוגי החיילים. הילדים הפתיעו אותה. הם אמרו שהיא בכלל שכחה להוסיף לנוסחה שלה עדות. וזה גם כן חשוב. שלא כולם יהיו אשכנזים.

עכשיו אנחנו נלך לחדר מחשבים, היא אמרה, וכל אחד יתחיל את המחקר שלו. כל אחד עם עצמו. אנחנו נלך בשקט. בזוגות. לא כל בית הספר צריך לדעת שה’ 2 הולכת עכשיו לחדר מחשבים.

תקווה מינתה את רעות שרעבי להיות ראשונה, היא נתנה לה את המפתח לחדר והייתה היא עצמה מאספת. הטור שלהם התנהל לאיטו בדרך לחדר המחשבים, ותקווה קיוותה שאיש לא יפגוש אותם בדרכם, ולא ישאל שאלות, ולא ינסה להרפות את רוחם באמירה  מחלישה ומיתרת.

הם הגיעו לחדר המחשבים, ירדו במדרגות, כי הוא בעצם מקלט, וכל אחד ישב מול המחשב שלו. יש לנו שלוש שעות תקווה אמרה להם, נצלו את הזמן. אם מישהו חייב הפסקה, שיבוא אלי.

הילדים התחילו לעבוד. תקווה הראתה להם איך להיכנס והם נכנסו. לפעמים היא שמה לב שהם שואלים אחד את השני כל מיני שאלות, ודווקא שמחה על כך. נתיב אפרתי, שבדרך כלל הכל משעמם לו,  קרא לה לעזרה, הוא לא מכיר את השמות של כל המלחמות, והוא רוצה להיות הוגן עם הנוסחה.

תקווה הרגישה שהיא חולמת.

אבל במקום לענות לו את התשובה היא ביקשה מכולם להפסיק רגע ואמרה, שנתיב שם לב לטעות שהיא עשתה, והיא מודה לו שהוא הסב את תשומת לבה, היא שכחה בנוסחה לתת להם את כל המשתנים. למישהו יש רעיון? איך יכולים לדעת את השמות של כל המלחמות?

רעות הצביעה מיד ועוד ילדים הצביעו. מאור אמר שאפשר לכתוב בגולל מלחמות ישראל ולהוציא את הרשימה.

נורית משעני אמרה שאם רוצים להיות הכי הוגנים צריך לעשות כמו שזורקים קוביות. או שאפשר לעשות עם קיפולי נייר שקוראים להם קואה קואה. וככה היא בחרה את החיילת שלה.

בצפירה של יום הזיכרון באותה השנה, עמדו הילדים מכיתה ה’ 2 רכוני ראש ומכונסים בתוכה. כולם תמהו על כך. איש לא ידע על התכנית של תקווה, שבינה לבינה היא קראה לה, ובחרת בחייל/ת.

תקווה החליטה להתייחס אל התכנית שלה כמו מתן בסתר. היא חששה שפרסומה ישנה את היוצרות, ויהפוך את המשני לעיקרי. לכן היא לא סיפרה לאיש על הרעיון הגאוני שלה. איש לא הרס אותו, או שינה אותו, או חיקה אותו. הוא היה רק שלה ושל הילדים שלה.

 

 

Liked the story? Comment below.

avatar