Write Stories

דניאל מדמון

קליפות

היה זה ערב חסר ייחודיות לחלוטין. ערב ככל הערבים אותם מעבירים חדווה ומנחם בשלווה בדירתם הקטנה בגבעתיים. 

הטלוויזיה ריצדה באורות בוהקים שהאירו במקצת את חשכת הסלון. שקוע בכורסתו קילף מנחם תפוז באצבעותיו הגסות, את הקליפות זרק לקערה המונחת בשולחן על ידו. “כל הבית בריח של תפוז” אמרה חדווה כשנכנסה לסלון. היא הדליקה אור קטן ופתחה את התריסים. אוויר קריר וצח ליטף את פניה והיא נשמה אותו עמוק אל ריאותיה ואז אמרה “אתה יודע שאני שונאת את הריח הזה”. 

“חדווה” אמר לה בדיוק כשהתיישבה בספה והניחה את רגליה על ההדום הניצב מולה. “אולי תה?” שאל בטון מתחנחן. “תה?” חזרה אחריו. “כן” אמר לה ופירט כיצד בדיוק היה רוצה שתכין לו את כוס התה. “חתיכת לימון וג’ינג’ר, 2 כפיות סוכר, אל תשאירי את התיון.” חדווה התרוממה ממושבה וצעדה חזרה למטבח. רק שהקומקום שרק מזגה את המים אל כוס פורצלן לבנה. זיכרון של פרדסים עלה בנחיריה. היא נזכרה שהתנדבה לקטוף תפוזים בצעירותה. שם הכירה את עקיבא, שם התמזמזו בין העצים על האדמה הלחה. סביבה קליפות תפוזים עבשות.

מעניין היכן הוא תהתה לעצמה, אם התחתן, אם הוא חי בכלל. 

“קח” אמרה לו ובידיה מגש ועליו כוס תה ועוגיות מחיטה מלאה. “תודה” השיב לה אחוז כישוף מתכנית בטלוויזיה.  חדווה פנתה לחדר העבודה והתיישבה בשולחן העץ הכבד. היא הוציאה דפים חלקים והחלה לכתוב. כתבה ומחקה, כתבה ומחקה. קימטה וזרקה לפח הממוקם לרגליה. 

רוח פרצים קרירה העירה את מנחם בבהלה. הוא הציץ אל הספה. חדווה לא הייתה שם. הוא חלף על פני חדר העבודה ישירות אל חדר השינה וגילה שהחדר ריק. אז חזר אל דלת חדר העבודה ופתח אותה. 

הוא התקדם אל עבר שולחן הכתיבה שעליו שכב יתום נייר לבן ועליו שורה אחת בכתב ידה

“הגיעו מים עד נפש.”

Liked the story? Comment below.

avatar